ביטול וסגירה – הפסטיבל באוסטרליה! רק בגלל שנאה יוקדת לישראל.

הסיפור של פסטיבל הסופרים באדלייד הוא מקרה מצמרר לאופן שבו המערב איבד את המצפן המוסרי שלו – אבל המנגנון שעומד מאחוריו אינו חדש – אלא וותיק ומשומן מאוד וכדאי להכיר אותו.

–

למי שאינו מעודכן, אז הכל התחיל כשהנהלת הפסטיבל עשתה צעד מתבקש וביטלה את הזמנתה של סופרת פלסטינית שהתבטאה באופן קיצוני – במיוחד על רקע פיגוע אנטישמי קשה שהתרחש באוסטרליה. אותה סופרת, בין היתר, הובילה באוניברסיטה שבה היא מלמדת צעדה של ילדים שקראו לאינתיפאדה, קראה בעצמה לאינתיפאדה ואף טענה ש”לציונים אין זכות לביטחון תרבותי”.

אבל הטיעון הכי מעצבן ומזויף שלה -וזה חוזר בכל ראיון -זה “אני רק מבקרת ציונות פוליטית, זה חופש ביטוי, לא שנאה ליהודים”. באמת? היא כתבה “מי ייתן ו-2025 יהיה סוף ישראל”, קראה ל”סיום המושבה הציונית הרצחנית הזו”, שיתפה פרטים של מאות יהודים אוסטרלים בדוקסינג המוני (כן, אותה קבוצת J.E.W.I.S.H creatives), והצהירה ש”לציונים אין זכות או טענה לביטחון תרבותי” – כלומר, אין להם מקום בטוח בשום מקום תרבותי.

זה לא “ביקורת” – זה קריאה למחיקת מדינה יהודית, דה-הומניזציה של יהודים שתומכים בה, והצדקה של “לא בטוח” להם. מי שקונה את ה”חופש ביטוי” הזה פשוט נופל בפח של “זה לא אנטישמיות, זה אנטי-ציונות” הקלאסי.

–

אבל אז קרה הדבר המדהים באמת!! תקשיבו לזה.. במקום לגבות את המהלך נגד השנאה שלה – מאות סופרים ומרצים יצאו למחאת ענק,דווקא לטובתה – וביטלו את השתתפותם – ספונסרים פרשו והפסטיבל הוותיק פשוט קרס ובוטל!

וואה כמה רחוק התעופפתם! המהירות וההירתמות הזו למען סופרת שמפיצה שנאה וקריאה לאלימות היא פשוט תמוהה – בערך כמו ארגוני זכויות הנשים, שהתעלמו ממקרי האונס ב 7.10.

–

מניחה שאתם מקבלים כבר את התחושה.. שהפסטיבלים האלו נגועים בפוליטיקה עד לשד עצמותיהם – והיוצרים עצמם שמיהרו לבטל השתתפות (ואפילו להפסיד ספונסרים) הם אלו שמשרתים את הנרטיב האנטי-ישראלי במסווה של “חופש אמנותי”.

–

בשיחה שהייתה לי עם איזבלה טבורובסקי – חוקרת ידועה של הפרופגנדה הסובייטית נגד הציונות – ירדנו לשורשים של הפעילות הזו וגילינו איך היא עובדת עלינו גם היום: איזבלה הסבירה לי שהפרופגנדה הסובייטית הבינה כבר לפני עשרות שנים שאי אפשר למכור לאינטלקטואלים במערב שנאת ישראל “נקייה” – אז הם פשוט הלבינו אותה. הם לקחו את האנטישמיות הישנה ועטפו אותה במושגים של “צדק חברתי”, “זכויות אדם” ומאבק ב”קולוניאליזם”.

זהו מנגנון מתוחכם שמשנה את השפה כדי להכשיר את השרץ – במקום לדבר נגד יהודים, מדברים נגד “ציונים” – ובמקום להציג שנאה, מציגים “מאבק צודק” למען המדוכאים. כך האינטלקטואל המערבי יכול להרגיש שהוא “בצד הנכון של ההיסטוריה” בזמן שהוא מנרמל קריאות לאינתיפאדה ומגן על סופרת שטוענת שאין לנו זכות לביטחון.

–

איזבלה סיפרה לי על רגע מכונן שהתרחש כבר ב-1973 בברלין – שם נערך פסטיבל הנוער והסטודנטים העולמי. הסובייטים לא רק אירחו שם הופעות מוזיקה ואירועי ספורט – הם ניצלו את הבמה הזו כדי להעביר החלטות שקבעו שהציונות היא “צורת שלטון גזענית” שקשורה לאימפריאליזם ולנאציזם. הם הצליחו להחתים אלפי צעירים מהמערב על עצומות שהשוו את ישראל למשטר האפרטהייד – הצעירים האלו חזרו לאוניברסיטאות שלהם עם “הבשורה” הזו ושתלו אותה עמוק בלב המיינסטרים התרבותי.

–

זו הייתה שיטת עבודה – לתפוס צעירים דווקא בפסטיבלים ואז באוניברסיטאות, בידיעה שהם יהפכו למקבלי ההחלטות של המחר. מה שאנחנו רואים באדלייד הוא המשך ישיר של אותה אסטרטגיה – השקר הזה משתרש עשרות שנים, עד שהקהילה הספרותית כבר לא רואה באנטישמיות בעיה אלא “התנגדות” לגיטימית שחייבים להילחם עליה. (אם תרצו להאזין לשיחה שלי עם איזבלה – צירפתי לינק מטה).

אל תתבלבלו – פסטיבלים הם יעד לניצול! הופכים אותם להיות זירה של שטיפת מוח מתוחכמת שנועדה למחוק את הלגיטימציה של ישראל בלב המיינסטרים העולמי.

האם יש דרך להחזיר את הגלגל אחורה? כנראה שכבר לא.

אנחנו במומנטום של גל אנטישמי גדול.

–