התשובה המיידית של רוב האנשים תהיה ארה”ב או טייוואן – אבל מבט מעמיק יותר למלחמה שהם מנהלים בתוך הבית מגלה שהאיום הגדול ביותר על המשטר הוא לא צבא זר, אלא אובדן השליטה על התודעה של העם הסיני. המפלגה הקומוניסטית (CCP) פועלת מתוך חרדה קיומית מפני כל מערכת ערכים עצמאית, והשורשים של הפחד הזה נעוצים בטקטיקות אכזריות שהם עצמם שכללו עוד לפני שעלו לשלטון.

הסיפור מתחיל ב-1947

עוד לפני שסין הקומוניסטית בכלל נולדה. המפלגה הקומוניסטית (CCP) הייתה אז במלחמת אזרחים אכזרית נגד הכוחות הלאומניים (ה-ROC). בקרב מנגו, הקומוניסטים היו בנחיתות צבאית מובהקת, וכדי לנצח הם פיתחו טקטיקה שהפכה למיתוס של אכזריות: הם הציבו בקו האש הראשון זקנים וילדים מהכפרים הסמוכים. החיילים הלאומנים, שראו מולם את בני עמם, פשוט לא יכלו לירות ונסוגו. כשהלאומנים ניסו להתארגן מחדש, הקומוניסטים שלפו את ה”נשק” הבא: הם התקדמו מאחורי וילונות לבנים ענקיים, וכשהגיעו לטווח אפס, הפילו את הבדים וחשפו נשים צעירות ועירומות. ההלם המוסרי והתרבותי שיתק את חיילי הלאומנים, והקומוניסטים טבחו בהם בדם קר. הניצחון הזה לא היה צבאי, הוא היה ניצחון של חוסר עכבות מוסרי על פני מצפון – וזה ה-DNA שעליו הוקמה המדינה.

הדמיון למה שקורה היום במזרח התיכון אינו מקרי

נראה שחמאס אימץ את הדוקטרינה הזו במלואה. השימוש המחושב באזרחים כמגן אנושי, הצבת מפקדות מתחת לבתי חולים וניצול המצפון של האויב ככלי נשק טקטי, הם כולם “תוצרי לוואי” של אותה שיטה קומוניסטית סינית. כשמנטרלים את הערך של חיי אדם והופכים אותם לכלי עבודה בשירות האידיאולוגיה, המוסר של הצד השני הופך מיתרון לנקודת תורפה שאפשר לנצל.

1989

התמונה המפורסמת ביותר מההפגנה בכיכר טיין-אן-מן. האיש הבודד בתמונה עצר את טור הטנקים לבדו. תמונה- ויקיפדיה

 ה-DNA הזה של המשטר, שרואה באזרחים כלי מתכלה, נחשף לעולם במלוא אכזריותו בטבח בכיכר טיאננמן. מה שהתחיל כסדרה של מחאות עממיות לא אלימות, שבהן סטודנטים וצעירים ביקשו רפורמות דמוקרטיות וחופש, הפך לאחד מרגעי השפל של האנושות. המפלגה לא ראתה בסטודנטים את עתיד המדינה, אלא איום קיומי שיש להדביר.

בליל ה-3 ביוני שלחה הממשלה כוחות צבאיים חמושים ברובי סער ומלווים בטנקים כדי להשתלט על הכיכר. התיאורים משם בלתי נתפסים: טנקים שדרסו במכוון סטודנטים וצעירים ששכבו על הכביש בניסיון לחסום את התקדמות הצבא. לאחר מכן, הגופות שנותרו על האספלט “שוטחו” על ידי זחלי הטנקים ונשטפו בזרנוקי מים לתוך תעלות הביוב, כדי למחוק כל זכר לטבח עד הבוקר. זה היה המסר הסופי של המפלגה: כל מי שיחזיק במחשבה חופשית שסוחפת אחריה המונים – יידרס, פשוטו כמשמעו.

זהו הלקח המכריע שג’יאנג דזה-מין לקח איתו לתוך שנות ה-90. כשראה את עליית הפאלון גונג, הוא לא ראה תנועת מדיטציה תמימה; הוא ראה את “טיאננמן 2” והחליט למחוץ את התנועה כשהיא עוד בתוך המחשבות שלהם, לפני שהם בכלל מגיעים לכיכר.

1992

עוברות כמה עשרות שנים, והמפלגה הקומוניסטית כבר שולטת בסין ביד רמה. ב-1992 צצה תנועה חדשה בשם פאלון גונג (או פאלון דאפא). זה התחיל כשיטה רוחנית שקטה של תרגילי מדיטציה וצ’יגונג, שמבוססת על שלושה עקרונות פשוטים: אמת, חמלה וסובלנות. בניגוד לדתות ממסדיות, לא היו להם כנסיות או תקציבי עתק – זה פשוט עבר מפה לאוזן. אנשים הרגישו שהשיטה משפרת להם את הבריאות וממלאת את הוואקום הרוחני שהקומוניזם השאיר אחריו.

בתוך שבע שנים בלבד, קרה משהו שהמפלגה לא צפתה: מספר המתרגלים זינק ל-100 מיליון איש. כדי להבין את קנה המידה – באותו זמן היו במפלגה הקומוניסטית רק כ-60 מיליון חברים. פתאום, המנהיג ג’יאנג דזה-מין גילה שבכל פארק בסין אלפי אנשים מתרגלים מדיטציה בבוקר, ושקצינים בכירים בצבא, פקידי ממשל ואפילו סטודנטים באוניברסיטאות היוקרה מעדיפים את “אמת וחמלה” על פני הציטוטים של מאו.

1999

האויב של המפלגה לא היה צבא זר, אלא העובדה שנוצרה בסין קבוצה ענקית של אנשים שאי אפשר לשלוט להם על המחשבה. עבור דיקטטורה, אמונה באלוהים או במוסר פנימי היא איום קיומי כי היא מחליפה את הנאמנות למפלגה. ביולי 1999 ג’יאנג דזה-מין נתן את הפקודה: “לחסל אותם”. הוא הקים את “משרד 610” – גוף ביטחוני עם סמכויות בלתי מוגבלות שמטרתו הייתה אחת: למחוק את הפאלון גונג מהמפה.

מתרגלי פאלון גונג בהפגנה שקטה בכיכר טיאננמן בבייג’ין. צילום מתוך הסרט “לשחרר את סין”

תומכי פאלון גונג מפגינים נגד רדיפת המאמינים בהונג קונג. גם האסירים בעצמם לא ידעו מה באמת קורה צילום: Wally Santana / ASSOCIATED PRESS

ספרי הפאלון גונג הושמדו לאחר ההכרזה על האיסור בשנת 1999. תמונה- ויקיפדיה

המלחמה הזו נמשכת עד היום והיא כוללת דברים שהדעת מתקשה לתפוס. מיליוני מתרגלים נשלחו למחנות עבודה בכפייה (“לאוגאי”). מי שלא הסכים לחתום על ויתור על אמונתו עבר עינויים קשים, אבל הפשע החמור ביותר שנחשף הוא קצירת האיברים בכפייה. עדויות וחקירות בינלאומיות הוכיחו שסין מנהלת תעשיית השתלות איברים לפי דרישה, כשהמקור לאיברים הוא אסירים חיים של הפאלון גונג – הם משמשים כ”בנק איברים” אנושי שממתין להזמנה של לקוח עשיר.

מנגנון קצירת האיברים

הפגנה בוושינגטון נגד סחר באיברים, בעת ביקורו של נשיא סין בארה”ב. הביקור בבית החולים בסין מזכיר את הביקור בטרזינשטאט צילום: AFP

מנגנון הכלכלי המזעזע של קציר האיברים ובמעורבות של גופי השלטון והצבא כפי שנחשף על ידי עו”ד דיוויד מטאס:

המלחמה הזו אינה רק אידיאולוגית – היא הפכה לאחד ממנועי הרווח המשומנים ביותר של המשטר.

עו”ד דיוויד מטאס, מומחה יהודי-קנדי לזכויות אדם שהקדיש את חייו ליישום לקחי השואה, חשף יחד עם דיוויד קילגור את התשתית הכלכלית שמאחורי רצח אסירי המצפון.

לפי מחקריהם, הצבא הסיני פועל כקונצרן עסקי לכל דבר, ומצא בסחר האיברים מקור מימון אדיר. מאחר שהצבא הסיני נדרש למצוא לעצמו מקורות הכנסה עצמאיים, הוא השתלט על תחום ההשתלות והפך אותו לשוק שחור שמנוהל ישירות על ידי הממשלה.

לפי מטאס, בסין לא מחכים לתרומת איבר שתגיע במקרה – שם ניתן “להזמין” ניתוח מראש.

המשמעות המצמררת היא שהמשטר מוציא להורג אנשים בהתאם להזמנה, לפי סוג הדם ורקמות המתאימות ללקוח. האיברים של מתרגלי הפאלון גונג הפכו ל”סחורה” המבוקשת ביותר בשוק הזה, בשל אורח חייהם הבריא והימנעותם מעישון ואלכוהול, מה שמבטיח איברים באיכות גבוהה במיוחד.

הטרגדיה היא שהקהילה הבינלאומית, ובפרט מדינות כמו ארה”ב, דרום קוריאה ויפן, שימשו במשך שנים כצרכניות המרכזיות של התעשייה הזו דרך “תיירות השתלות”.

בעוד שבישראל נחקק חוק האוסר על חברות הביטוח לממן השתלות בסין, במדינות רבות בעולם הכיסוי החוקי עדיין פרוץ, מה שמאפשר למערב להמשיך ולהזרים כספים למנגנון הרצחני הזה.

מטאס מדגיש כי מדובר במערכת מושחתת שבה אין הבדל בין הממשלה, הצבא והשוק השחור – הכל מנוהל כגוף אחד שרואה באסירי המצפון “בנק איברים חי” שנועד למלא את קופת המדינה והצבא.

ביקוש לגופם של אנשי הפאלון גונג

הפרט המצמרר ביותר שנחשף הוא האופן שבו המשטר הופך רצח עם לעניין של בקרת איכות עסקית.

בשיחות טלפון מוקלטות נשמעים רופאים בבתי חולים בסין כשהם משווקים את איברי אסירי הפאלון גונג כ”מוצר פרימיום” – הם מסבירים בפירוש שמאחר שהמתרגלים לא מעשנים, לא שותים ועוסקים במדיטציה יומיומית, האיברים שלהם נחשבים לבריאים ונקיים יותר.

הרופאים אומרים בגלוי שהם בוחרים את הטובים ביותר כדי להבטיח את איכות הניתוחים, מה שמאשש את קיומו של מנגנון ה”הזמנה מראש”.

בניגוד לכל מקום אחר בעולם, בסין ניתן לקבוע תאריך להשתלה מראש, מה שמעיד על קיומו של “מלאי חי” – אדם שיושב במחנה מעצר ותאריך מותו נקבע פשוט לפי היומן של הלקוח שמשלם.

הפחד של המשטר מהתנועה הזו נובע ממה שפרופ’ יצחק שיחור מכנה “חוק הכלים השלובים”.

בתוך החלל האידיאולוגי שנוצר בסין, הפאלון גונג הציע אלטרנטיבה מוסרית-משיחית שאי אפשר לשלוט בה, במיוחד כשהמרכז שלה נמצא מחוץ למדינה.

העדות של שרה לו חושפת את הניסיון המערכתי לשבירת הנפש דרך הסתה משפחתית ובדיקות רפואיות סלקטיביות.

בזמן שאסירים רגילים הופקרו, אסירי הפאלון גונג עברו בדיקות דם ותפקודי כבד וכליות מקיפות – לא מתוך דאגה לבריאותם, אלא כחלק מקטלוג איברים שיטתי.

איתן גוטמן מציין שהעמידה של ה”קדושים המעונים” הללו מול העינויים יצרה מבוכה נוראית למשטר, שהחליט פשוט לקבור אותם ובדרך למצוא לאיבריהם שימוש כלכלי.

משה פייגלין צילום: פלאש 90

בתוך הזוועה הזו, ישראל בלטה כאחת המדינות הראשונות שפעלו בנושא, וזה קרה במידה רבה בזכות ח”כ לשעבר משה פייגלין.

זה היה רגע נדיר שבו פוליטיקאי ישראלי זיהה עוולה מוסרית גלובלית ופעל בצורה נחרצת בלי לחפש רווח פוליטי. פייגלין היה מהקולות הראשונים שהעלו את הנושא למודעות בכנסת, אירח את החוקרים הבינלאומיים ועמד כסלע מול לחץ אדיר ואיומים מצד השגרירות הסינית שניסתה להשתיק את הדיון.

יחד עם פרופ’ יעקב לביא, הם הובילו לחקיקת חוק ההשתלות ב-2008, שעצר את המימון להשתלות בסין עבור ישראלים. פייגלין הסתכל על זה דרך הזיכרון ההיסטורי שלנו; הוא טען שדווקא אנחנו, כעם שעבר שואה, לא יכולים לעמוד מן הצד מול רצח עם תעשייתי כזה. זה באמת “כל הכבוד” במובן העמוק – לקחת נושא שקורה במרחק אלפי קילומטרים מול מעצמה שכולם מפחדים להרגיז, ולהגיד בביטחון: עד כאן, אנחנו לא ניתן לזה יד.

היום, הקרב עבר לרשת.

המתרגלים, שהרבה מהם מהנדסי תוכנה, פיתחו את הכלים הראשונים שפרצו את חומת הצנזורה הסינית (The Great Firewall). הם הקימו רשתות טלוויזיה ועיתונים שמשדרים לתוך סין את האמת שהממשל מנסה להסתיר. המפלגה הקומוניסטית אולי שולטת בטנקים, אבל היא עדיין פוחדת פחד מוות מהאנשים שיושבים בחדר ועושים מדיטציה – כי הם אלו שמחזיקים במפתחות לחופש המחשבתי של מיליארד סינים. המפלגה מפחדת מהסינים יותר מהכל – במיוחד כשהם מתרגלים מדיטציה וחמלה.

עדות אמיתית

ספרה של דזנג שהפך לרב מכר, ועליו מבוסס הסרט צילום: Allen & Unwin

העדות של ג’ניפר דזנג, שהייתה חלק מהשכבה העליונה בסין ובעלת תואר שני, ממחישה את הסיוט הזה מקרוב. היא נעצרה בשתיים לפנות בוקר בטענה המדהימה: “בגלל המחשבות שלך”. במחנה “לחינוך מחדש” בבייג’ינג, היא אולצה לשבת בישיבה שפופה ובראש מורכן במשך 16 שעות ביום תחת השמש הקופחת עד שאסירות רבות התעלפו. כשביקשה למחות, הוכה גופה באלות חשמליות עד שאיבדה את הכרתה. דזנג מתארת כיצד נאלצו האסירות לייצר 100 אלף בובות ארנב לחברת נסטלה בעבודת פרך מחמש בבוקר ועד חצות, ללא שום תמורה.

השיא המצמרר בעדותה היה הבדיקות הרפואיות המקיפות שעברו האסירים בבית חולים – בדיקות שלא נועדו לדאוג לבריאותם, אלא לסמן מי מהם מתאים לשמש כקורבן לקציר איברים. כדי לשרוד ולספר לעולם את מה שקורה בפנים, דזנג נאלצה לבצע את המעשה הקשה ביותר עבורה כמתרגלת: לשקר ולחתום על הצהרה שהיא מתכחשת לאמונתה. היום, כשהיא חיה בארה”ב, היא מבהירה שהרדיפה הזו היא הניסיון הנורא ביותר בהיסטוריה האנושית לגזול מאנשים את זכותם הבסיסית ביותר – הבחירה מה לחשוב ובמה להאמין.

לסיכום

אז מי האויב הגדול ביותר על המשטר בסין? הסינים עצמם! וליתר דיוק הפאלון גונג.הפאלון גונג הוא לא “אויב” במובן הקלאסי – הוא לא מחזיק נשק, הוא לא שואף לשלטון והוא לא מנהל טרור. הוא “אויב” פשוט כי הוא אלטרנטיבה. כשמאה מיליון סינים בוחרים בערכים של אמת וחמלה, הם בעצם אומרים למפלגה: “הנשמה שלנו לא שייכת לכם”. עבור המפלגה הקומוניסטית, שחייבת שליטה מוחלטת כדי לשרוד, זהו איום קיומי.

לקריאה נוספת על אסטרטגיית ההשתלטות של סין:

• סין מאיימת על המערב – האם אנחנו מוכנים?

• האוקיינוס הסיני: הקרב על השליטה בנתיבי הים

מתודולוגיה

• איסוף מידע גלוי (OSINT)

מקורות:

• נירית אנדרמן, “הסופרת ג’ניפר דזנג: הייתי במחנה ריכוז סיני להשמדת המחשבה”, עיתון הארץ.

• ערוץ היוטיוב Lei’s Real Talk, הפרק: “Why CCP’s relations with its people matter to Western strategists”.

• איילת שני, “האיברים של אסירי המצפון מבוקשים מאוד – ראיון עם דיוויד מטאס”, עיתון הארץ.
• נעמי דרום, “האם יש ביקוש לגופם של אנשי הפאלון גונג”, עיתון הארץ.