שרה צ’יזיק – נלחמה כתף אל כתף עם טרומפלדור

גם כאשר המצב של המדינה היה ממש חָרֵבְנָה – והאמצעים דלים – מסתבר שהיה מה לעשות. ואפילו הרבה! כל מה שצריך הוא רגע של כוונה, ולהעיף מבט מעבר לכתף – ואז כמו קסם יתגלו בפנינו דמויות מרהיבות, כמעט קוסמיות. ומתוכן תופיע בחורה אחת צעירה ששמה שרה צ’יזיק. היא נולדה ב-1897 באוקראינה – והפירוש של שם המשפחה שלה הוא “ציפור”. היא באמת נראתה כזו – קטנה ועדינה, אבל כבר בהיתקלות עם הטקסטים שלה אפשר לקבל ניתזים של ניצוצות אש והפער בין המראה ליכולת היה אדיר.

משפחת צ’יזיק. שרה בשורה התחתונה משמאל @ויקיפדיה

זה טקסט מטורף שנכתב על ידה ב-1920: “ארור היום ההוא שבו נבראה האשה, נעדרת כל חופש. הקציבו לה גבולות: עד פה תבואי ומפה לא תלכי הלאה. הטבע והגבר יחד לא נתנו לה להתפתח… להשתמש בחולשתה לבצע תאוותיהם השפלות והנבזות ואחר כל זה עוד צועקים: מה אתן, נשים? מה יש בכוחכן לעשות, לפעול?”.

היא תיעבה את המושג “המין החלש” כי היא ראתה מה עושים למין הזה כשאין לו הגנה בפרעות באירופה: “הפרעות בפולין ובאוקראינה. לבי כואב והנני נדה לאחי האומללים ובייחוד לאחיותי. הנה הן מתות מיתה אחת… גם בתור בנות העם העברי… וגם בתור בנות חוה, הממין החלש! הה! מה נתעב, מה נבזה משפיל ומכוער”.

שרה נולדה ב-1897 באוקראינה ועלתה עם משפחתה לארץ ב-1907. המשפחה נאלצה להחליף כמה מקומות מגורים בגלל קשיי קליטה ופרנסה. הם התגוררו תחילה בסג’רה ובהמשך במושבה כנרת. באותן שנים הארץ הייתה פצועה; כריתת יערות האלונים המסיבית של העות’מאנים לצרכי מלחמה השאירה פה קרקע חשופה. המים שלא נספגו הפכו לביצות ענק שהיו מדגרה למלריה. שם, בביצות הירדן, נפטרה אחותה רבקה בעת עבודתה בייבושן – משימה חלוצית להכשרת הקרקע למגורים ראויים ולמניעת מחלות.

ב-1913 השתקעה המשפחה במנחמיה ושם השלימה שרה את לימודיה. על פי עדות מחנכה זאב כרמי, בחיבור שכתבה עם סיום לימודיה בבית הספר היסודי היא הביעה את רצונה לזכות להשתייך לאלה שנפלו על קידוש הארץ.

ב-1916 עברה לעבוד בפתח תקווה כפועלת חקלאית עם קבוצת פועלות. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשפרצו הקרבות, היא חצתה ברגל את קווי האש בין הצבא הבריטי לטורקי כדי להגיע לבית הוריה במנחמיה – מסע שדרש אומץ ויכולת גופנית גבוהה. לאחר מכן עברה ליפו, סייעה לאחותה חנה בנטיעת חורשה ופגשה את יוסף חיים ברנר שהשפיע עליה רבות.

(1919–1920) במהלך חורף תר”ף נקלעו למצוקה רבה היישובים היהודים בגליל העליון: מטולה, כפר גלעדי, תל חי. קריאה נרגשת לצעירים לבוא לעזרה פורסמה בכתב העת “קונטרס” – והפועלים הצעירים בגליל התחננו לעזרה. בהנהגת היישוב התפתח ויכוח נוקב: בן גוריון ומנהיגים אחרים קראו לעלות ולהגן על הנקודות, בעוד ז’בוטינסקי קרא לנטוש את היישובים המבודדים שמוקפים באוכלוסייה עוינת כדי לא לסכן חיים לשווא.

הוויכוח הזה הוא הלב המדמם של הסיפור, והוא נשמע כאילו נלקח מהכותרות של היום. מצד אחד ז’בוטינסקי – המנהיג שכולם זוכרים כסמל הלוחמנות – הא העצמו היה לוחם אמיץ בגדוד העברי ובכלל.. אבל במבחן תל חי הוא היה האסטרטג הקר. הוא פחד מטבח. הוא טען שאין טעם ב”גבורה של יחידים” בנקודות מבודדות ללא עורף לוגיסטי או צבא סדיר-  “במקום שיש סכנה לשחיטה – נסוגים”, הוא אמר. מבחינתו, הרוויזיוניזם לא היה משימת התאבדות, אלא שאיפה לכוח צבאי ממלכתי ומאורגן.

מולו עמד בן גוריון עם “פוליטיקת הגבולות”. הוא הבין שהמפות משורטטות לפי המקום שבו נמצאים המחרשה והרובה האחרון. הוא העדיף לשלם מחיר דמים יקר ולא לוותר על אף “משבצת” במפה, כי ידע שבלי אדמה לא תהיה ריבונות.

שרה צ’יזיק לא הייתה שייכת לאף מחנה פוליטי; היא הייתה השטח. היא ראתה את הנשים והילדות של עמה נטבחות באירופה והבינה שאין יותר לאן לסגת. כשז’בוטינסקי אמר שזה מסוכן מדי – היא קמה והלכה לשם. היום, כשהשאלה האם יישוב מבודד הוא נכס אסטרטגי או נטל ביטחוני מהדהדת שוב מאז ה-7.10, הסיפור של שרה מרגיש כאילו מעולם לא נגמר.

תחינותיהם של הצעירים בגליל נגעו לליבה של שרה. היא לא חיכתה להכרעות המנהיגים והתייצבה במרכז המתנדבים בתל אביב. כששמעה שהשיירה של אברהם הרצפלד מתעכבת בטבריה – היא מיהרה להשיגם. למרות שרבים, כולל אחיה אפרים, ניסו לשכנע אותה לא לנסוע, היא התעקשה שוב ושוב עד שהצליחה להצטרף לקבוצה הראשונה שיצאה ברגל דרך ההרים לכפר גלעדי – כל מי שביקר באזור יכול להעיד שמדובר בדרך קשה וארוכה ועליה היא כתבה: “שום דבר אינו עומד בפני הרצון, כי לולא היה לנו רצון חזק, אי אפשר היה ללכת בדרך קשה וארוכה שכזו”. כניראה המחשבה להשאיר את בני עמה ביישובים ברחוקים- חשופים לטבח ופוגרומים- לא נתנה לה מנוח. היא רצתה להיות איתם ולסייע להם בגופה ובנפשה.

נראה לי זה משפט שהוא כל כך מדויק לכל מי שאי פעם ניסה לעשות את הבלתי אפשרי. בחורה צעירה – בתוך מציאות קשה ומאיימת – במקום לסגת – רק התבערה בה שלהבת פנימית ללכת כל הדרך ולא משנה כמה גבוה המחיר. אולי זה היה בכלל המזל  העולה שלה – כילידת חודש אוקטובר מזל מאזניים שהכתיב לה את צו ליבה “צדק תירדפי!” , או אולי הבית היהודי שממנו ינקה את הערכים.. כך או אחרת צריך רק להסתכל במבט שלה שניראה ששולהב בפלדה בשביל להבין את הנפש בתוך הגוף הקטן שלה.

היא לא הייתה נאיבית. כשהגיעה לתל חי, זיהתה בעיניים של השכנים הערבים את אותה “שנאה ובוז” ואלו מילותיה המדויקות – “באים הם אלינו ועיניהם בוערות, מלאות שנאה ובוז. הם רואים בנו זרים, פולשים. ואנחנו – אנחנו עומדים מול דממה של מוות”.

ביום שני, י”א באדר, אנחנו מדברים ממש על הימים האלה של סוף החורף ותחילת האביב – האדמה ספוגה במים, הבוץ של הביצות שדיברנו עליהם היה בשיאו, וזה הופך את כל התמונה של הקרב והמסעות שלהם להרבה יותר קשה פיזית.

איור של תל חי @ויקיפדיה

האירוע התחיל כמעט בטעות, או תחת אמתלה של חיפוש: מאות חמושים ערבים הגיעו לחצר תל חי בטענה שהם מחפשים חיילים צרפתים שמסתתרים במבנה. באותן ימים של תוהו ובוהו פוליטי בין הבריטים לצרפתים, היהודים בצפון היו תקועים באמצע. טרומפלדור אפשר לכאמל אפנדי ולאנשיו להיכנס כדי לבדוק את המקום ולמנוע פיצוץ, אבל המתח בחוץ ובפנים היה בשיא.

השער היה שבור ופרוץ. שרה שהתה בחדר העליון (“עליית הגג”) יחד עם דבורה דרכלר, בנימין מונטר, זאב שרף ויצחק קנב. עבור רובם, זה היה יום הקרב הראשון בחיים. הם לא היו לוחמים מיומנים, אלא צעירים שפשוט לקחו החלטה להגן על הארץ.

הכל התפוצץ כשאחד הערבים, בראשות כאמל אפנדי, ניסה לחטוף את האקדח מידיה של דבורה. היא נאבקה בו וצעקה: “טרומפלדור, לוקחים לי את האקדוח!”. טרומפלדור שמע את הצעקה וירה יריית אזהרה באוויר, ומיד החלה תופת. בתוך החדר הסגור והצפוף, אחד ה”אופיצרים” הערבים הטיל רימון יד. שרה נהרגה במקום יחד עם מונטר ושרף. הערבים שבחוץ המשיכו לירות מבעד לרעפי הגג ולזרוק רימונים לתוך החדרים מלמעלה.

יצחק קנובליץ’, לוחם שהיה איתה, העיד ששרה הייתה “שלווה בצורה מפחידה”. בתוך העשן והפיצוצים, היא נראתה שקטה לגמרי. רק בהפוגת האש, כשחבריהם נאלצו לפרוץ את הרצפה מלמטה כדי להגיע אליהם, התגלתה תמונת האימים בחדר. היא הייתה בת 23.

ניצולי תל חי מצאו את עמדתם בלתי נסבלת ולא הייתה להם ברירה אלא לסגת, ולהצית באש את חצר תל-חי כדי שלא יתיישבו בה ערבים.

מגיני תל חי קברו את ההרוגים בקבר אחים, העלו את החצר באש ונטשו אותה. יומיים לאחר מכן נטשו את כפר גלעדי. בעיתון הפועל הצעיר נכתב אז: “אולם, אנחנו אף על שעל אחד מאדמת מולדתנו לא נוותר, אף עמדה אחת לא נעזוב… ובמקום האחד שנפל, אלפים יבואו למלאות את מקומו”.

בעקבות מותה, כתב אפרים לאחיו: “אל לכם לשכוח שבמאה העשרים הננו כעת; במאה שרק בדם אחינו ואחיותנו נרכוש לנו את הארץ. בלב נכון ובטוח הקריבה שרה אחותנו את עצמה. נעשה גם אנו כך בשעת הצורך”.

אפרים צ’יזיק לא נשאר רק בתוך המילים. עשר שנים מאוחר יותר, ב-1929, הוא נהרג בעצמו כשפיקד על הגנת חולדה. העיר קריית שמונה קרויה על שם שמונת נופלי תל חי. שרה ביניהם.

ההקשר ההיסטורי: איך שרה וחבריה שרטטו את המפה

מאורעות תל חי היו חלק מפרעות תר”פ – סדרה של התנכלויות והתנפלויות של כנופיות ערבים ובדואים שהחלו בסתיו 1919. עם נסיגת הכוחות הבריטיים מהאזור, הותקפו המושבה מטולה, כפר גלעדי, תל חי וחמארה, כחלק מהמאבק של הממלכה הערבית של סוריה לעצמאות. קרב מייסלון, בו הובסו הסורים על ידי הצרפתים, הפך למיתוס מקביל למיתוס תל חי.

ההתיישבות היהודית בגבולו הצפוני של הגליל העליון יצרה בפועל את מה שאנחנו מכירים היום כ”אצבע הגליל”. הסכם סייקס–פיקו מ-1916 (הקו הירוק במפה) ייעד את האזור לשליטה צרפתית. אולם, ההתעקשות של שרה וחבריה להישאר בשטח הפקר ומריבה, הובילה בסופו של דבר לסימונו הסופי של הגבול הבינלאומי בהסכם ניוקומב-פולה ב-1924 (הקו הכחול במפה). זהו התוואי המוכר לנו כיום בין ישראל, סוריה ולבנון.

.אנדרטה “האריה השואג” לזכר יוסף טרומפלדור (1926-1934)מאת אברהם מלניקוב, תל חי @וויקיפדיה

דמותה של שרה צ’יזיק באנדרטה “עבודה והגנה”, שעל קברו של אפרים צ’יזיק ביער חולדה. @Yehudit Garinkol Pikiwiki Israel

רוצים להעמיק? חפשו “דרך המחשבה” באתר, ראיונות ביוטיוב ובאפליקציות.

תמונות סרטונים ועדכונים ללא צנזורה- בטלגרם של המחשבה

אני משקיעה המון מחשבה ומאמצים בכל מאמר כדי לתת לכם את התוכן האיכותי ביותר. אם המילים שלי נגעו בכם או הרגשתם שקיבלתם ערך מוסף, יש לכם אפשרות לפרגן ולעזור לי להפיץ את המסר הלאה >> מוזמנים ללחוץ כאן, לבחור איך נוח לכם לפרגן (קפה/פייבוקס/יוטיוב) ולהיות שותפים לדרך ❤️

מקורות:

• גילי חסקין, הקרב בתל חי, י”א באדר תר”ף.

• היסטוריה לילדים (פודקאסט), שרה צ’יזיק – הגיבורה מתל חי.

• אנימלס (Animals Now), ייבוש הביצות בישראל.

• המכלול, שרה צ’יזיק.

• ויקיפדיה, שרה צ’יזיק.