פורסם על ידי: team
תגובות: 0
תאריך פרסום:14/01/2026
יהדות ארה״ב – איתנו או נגדנו?
הטקסט הזה נכתב מתוך תסכול אמיתי – שמתחילת המלחמה נחשפתי ליהודים אמריקאים שלקחו את הצד של האויב, ולא חסכו ביקורת והשמצה נגד ישראל!
לדעתי, לפחות כך תמיד האמנתי, יש חשיבות לקשר בין ישראל לקהילות היהודיות בעולם.
נאה דורש – נאה מקיים, מצד כולנו.
אבל מכיוון שבשנים האחרונות, לצד קולות תומכים גדולים ונאמנים –
נשמעים יותר ויותר קולות מתוך ארה״ב, גם מקרב יהודים, שפועלים נגד ישראל:
בקמפוסים, באקדמיה, בתקשורת ובפוליטיקה.
ברור שהקרע בין מדינת ישראל ליהדות ארה״ב אינו רק ויכוח אידיאולוגי,
אלא משבר אמון עמוק המאיים על הלכידות הלאומית של העם היהודי כולו.
יש הטוענים שאם ישראל תמשיך להתעלם מהזרמים הליברליים ותאמץ גישה דתית־ממלכתית נוקשה –
היא עלולה לאבד את התמיכה של הדור הצעיר היהודי בארה״ב,
שהוא נכס אסטרטגי אדיר לביטחון, לכלכלה ולמדיניות החוץ שלה.
ופה אני מוסיפה הערת שוליים חשובה –
אי אפשר להתעלם שמאז הניצחון המפואר של מלחמת ששת הימים נכנסו חזק כוחות אופל לארה״ב:
הם חדרו למערכת החינוך, לאקדמיה ולתקשורת – והעמיקו את הפער הזה.
הם השתלטו על תכנים באקדמיה,
מימנו משפיעני תקשורת,
ובנו רשת מסועפת שתתמוך בשנאה לישראל, לציונות וליהדות.
אחרי ה־7.10 נחשפנו לעומק ה”טרגדיה” –
אפילו ספרי הלימוד והסילבוס הוחלפו בתכנים נגד ישראל ופרו־פלסטיניים.
עדות לכך – שאפילו בימין העמוק החלו לדבר בצורה אנטישמית.
ובכללי – אי אפשר לפספס שהשנאה ליהודים הפכה למשתלמת וטרנדית.
(כתבתי על כך בנפרד – על כמה משתלם וטרנדי הפכה השנאה ליהודים.)
אני מציינת זאת לא כדי להסיר אחריות – אלא כדי לדייק את המציאות:
הקהילות היהודיות בארה״ב לא פעלו בוואקום ריק מול ישראל!
ועכשיו חשוב לחדד נקודה סופר חשובה:
כדאי להיזכר ולהבין – שישראלים הם לא יהודים אמריקאים,
בגלל שההיסטוריה שעברה על כל צד שונה לגמרי.
העבר של יהודי אמריקה הוא שהם ברחו מפוגרומים, אנטישמיות, נפילת אימפריות ועליית לאומנות,
והגיעו לעולם דובר אנגלית – שם גילו שהליברליזם הוא הגואל מהמאה העשרים.
לזכותם ייאמר שהם בנו את קהילת התפוצה הגדולה והבטוחה ביותר בהיסטוריה היהודית.
לעומתם, יהודי (ישראל של היום) הם אלה שלא הספיקו להגיע למערב לפני סגירת השערים בשנות העשרים בארה״ב.
הם עברו שואה, משטרים פרו־נאציים וטבח בקהילות עתיקות כמו בעיראק.
רק לדוגמה:
בגדד הייתה רבע עד שליש יהודית ב־1930 – וב־1960 לא נותר בה אף יהודי.
ומה שקרה – שלאותם היהודים הציונות הפכה למקלט האחרון (או כמעט אחרון).
וכך נוצרה תרבות “ישראלית” שהרעיון היסודי שלה הוא סולידריות –
לעמוד כתף אל כתף, מוכנים למות זה למען זה.
לא משאירים יהודי מאחור.
עד היום אנחנו מפתיעים אפילו את עצמנו ביכולת להתאחד ברגע איום.
(החברה האזרחית ב־7.10 פעלה כמו מכונה משומנת ומלאה בדאגה ואכפתיות.)
זה כל כך ישראלי.
כיום, אנחנו בתקופה שבה ישראל עדיין מייצבת את כוחה ונלחמת על קיומה,
בעוד שבגולה האנטישמיות שוב עולה –
חייבים להבין דבר פשוט:
קיומה של מדינת ישראל איננו רק עניין של ישראלים.
הוא טוב ליהודים כולם.
כי להיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה –
ואם היא תכה שוב, ייתכן שהחוקים ששמרו עליהם בשנות ה־20 לא יהיו תקפים הפעם.
לכן חשוב גם לכבד את הישראלים שיודעים לבחור בעצמם מה נכון למדינה הזו –
אנחנו כבר רבים מספיק בינינו.
הפגיעה בישראל היא כריתת הענף שגם הם יושבים עליו.
לא לעולם חוסן.
ומצד ישראל – היא חייבת למצוא את הגשרים,
ולחזק את הקשרים עם יהדות התפוצות.
ולא פחות חשוב – קריאה ליהדות האורתודוקסית בישראל:
אל תרחיקו את אחיכם שמעבר לים.
גם הם חלק מהעם הזה, חלק מהסיפור שלנו.
אנחנו לא חייבים לחשוב אותו דבר –
אבל אנחנו כן חייבים להישאר ביחד.
אני יודעת שהנושא רגיש ונפיץ,
ואולי דווקא בגלל זה – חשוב לדבר עליו.
אשמח לשמוע כל דעה שתוסיף נפח, בצורה מכבדת.
