אירופה מזדקנת ומאבדת זהות – ובמקביל מתרחקת מארה”ב.

זה לא משבר רגעי, אלא שינוי עומק.

למה?

מדובר בתהליך שנבנה לאורך עשורים, ומקורו בשילוב של ילודה נמוכה, הזדקנות אוכלוסייה והגירה רחבת היקף. שיעור הילודה הממוצע באירופה עומד סביב 1.3-1.4 ילדים לאישה – רחוק מרף ההחלפה. הגיל החציוני חצה את ה-44, ובתוך שניים-שלושה עשורים כרבע מהאוכלוסייה צפויה להיות מעל גיל 65. זהו שינוי מבני, עם השלכות כלכליות, חברתיות וביטחוניות.

את החסר הדמוגרפי ניסתה אירופה למלא באמצעות הגירה רחבת היקף, בעיקר מארצות ערב ומהעולם המוסלמי. לא כהשלמה זמנית, אלא כהימור אסטרטגי. קיימת אמונה ברורה שהאוכלוסיות הללו ישתלבו, יעבדו ויחזיקו את הכלכלה האירופית. בפועל, תהליכי ההטמעה אינם אחידים, ובמדינות רבות נוצרות קהילות גדולות שנותרות נפרדות תרבותית וחברתית.

במקביל, אירופה מחזיקה משאבים משמעותיים שאינם מנוצלים – ובראשם גז טבעי בים הצפוני ובאזורים נוספים – אך בחרה במדיניות אנרגיה שמגבילה שימוש בהם ומעדיפה מקורות יקרים ולא יציבים. הבחירה הזו פגעה בכושר התחרות של הכלכלה האירופית ובבסיס התעשייתי שלה.

גם בתחום הביטחוני, אירופה צמצמה תקציבים לאורך שנים.

וזה אירוע ענק.

בפועל – צבאות פורקו הלכה למעשה.

כאילו תם עידן המלחמות.

(לפחות כך האמינו).

הכשירות המבצעית נשחקה, והתלות בנאט”ו ובהובלה אמריקאית הפכה לברירת מחדל. רק לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה החלו מדינות אירופה להתעורר – בוקר טוב אירופה – ולנסות להדביק את הפער.

בחלק מהמדינות הדבר מתקדם לאט, ובאחרות היכולת הכלכלית והפוליטית לבצע את השינוי מוגבלת מאוד. האיום הרוסי לא נעלם, והאפשרות של הסלמה רחבה באירופה עדיין על השולחן.

כאן מתגלה הדיסוננס האירופי.

מצד אחד, אירופה דורשת את נוכחותה של ארה”ב בנאט”ו, מצפה להובלה, להגנה ולגב ביטחוני – כמו שהתרגלה.

מצד שני, היא דוחה ביקורת אמריקאית, מתרחקת ערכית, ומקיימת מדיניות שמפלרטטת עם מדינות ערביות מתוך אמונה שאלה יספקו יציבות, עומק אזורי וביטחון ארוך טווח.

השילוב הזה משפיע גם על מדיניות החוץ. אירופה מתקשה לנתח איומים דרך פריזמה ביטחונית, ומעדיפה מסגרות אידיאולוגיות. בעשורים האחרונים תפיסות כמו DEI (גיוון, הוגנות והכלה) נטמעו עמוק במוסדות המערב – ממשלות, אוניברסיטאות, צבאות, מערכות חינוך וארגונים בינלאומיים – ומשפיעות על האופן שבו סכסוכים, טרור ומדינות נבחנים דרך זהות ונרטיב מוסרי.

(מוסרי? תלוי את מי שואלים).

ב-2025, ישראל פועלת מול אירופה שמשתנה מבפנים: מזדקנת, זהירה, מהססת ותלויה יותר ויותר בכוחות חיצוניים – אך גם מתקשה להכיר באיומים ברורים. היחס לישראל אינו מנותק מהתהליכים הללו.

הוא תוצר ישיר של הבחירות שאירופה עשתה – ושל המחיר שהיא ממשיכה לשלם עליהן.