האביב הערבי- “הקונספציה” שהבעירה המזה”ת עד היום.

עד היום מנסים למכור לנו שמה שקרה ב-2011 היה “אביב ערבי” – פריחה של דמוקרטיה וחופש. בפועל, זה היה חורף אסלאמי קפוא ומדמם. לפעמים הרצון המערבי והנאיבי לשנות את המצב ולהפוך את העולם ל”מקום טוב יותר” יוצר כאוס שאי אפשר לתקן, והרס שאי אפשר להחזיר לאחור. זה הסיפור של הרגע שבו ארה”ב החליטה להמר על כל הקופה נגד בעלי הברית שלה, ושינתה את מסלול ההיסטוריה של המזרח התיכון מאז ועד היום.

–

(צילום-רויטרס)

כיכר תחריר בקהיר-בשיא המהומות ב-2011 (צילום: AP)

–

ינואר 2011: הרגע שבו ארה”ב שינתה מסלול מאז ועד היום.

בסרטון הזה מ-29 בינואר 2011, נשיא ארה”ב ברק אובמה נושא הצהרה רשמית מהבית הלבן. הוא פונה ישירות להנהגה המצרית ודורש להתחיל בצעדים מידיים לשינוי השלטון. “המעבר חייב להתחיל עכשיו”, הוא הצהיר באותם ימים.

זו הייתה נקודת המפנה. בפעם הראשונה, מעצמת העל הסירה את תמיכתה בבעל ברית ותיק ששלט במצרים 30 שנה, מובארק, והעדיפה את אי-הוודאות של הרחוב.

–

בסירטון אובמה פונה ישירות לרשויות במצרים ודורש מהן להימנע מאלימות נגד המפגינים. הוא מספר ששוחח עם מובארק מיד אחרי שנשא נאום לאומה המצרית, והבהיר שיש לו אחריות “לתת משמעות למילים שלו” ולנקוט בצעדים קונקרטיים כדי לקיים את ההבטחה לדמוקרטיה.

זה הרגע שבו ארה”ב, תחת אובמה, בעצם מודיעה לבעל הברית הכי קרוב שלה באזור שהזמן שלו נגמר. המשפט המפורסם שלו “The transition must begin now” (שנאמר בהצהרות דומות באותם ימים) הפך לסמל של המדיניות הזו, שפתחה את הדלת למה שבא אחר כך.

מה קרה מאחורי הקלעים?

הצהרת אובמה לא הייתה רק רטוריקה; היא לוותה בשינוי מדיניות עמוק בתוך מנגנוני הביטחון והממשל האמריקאי:

שינוי הטרמינולוגיה המודיעינית: בשנת 2011, בעקבות לחץ של ארגונים אסלאמיים בארה”ב, ממשל אובמה הורה על “ניקוי” (Purge) של חומרי ההדרכה של ה-FBI והפנטגון. מונחים כמו “ג’יהאד” ו”טרור אסלאמי” הוסרו מהלקסיקון המקצועי כדי למנוע “פגיעה ברגשות”.

הזמנת גורמים קיצוניים לבית הלבן: ביוני 2012, הממשל העניק אשרת כניסה והזמין לדיונים בבית הלבן את האני נור אלדין. אלדין היה חבר ב’ג’מאעה אל-אסלאמיה’, ארגון טרור שהיה מעורב בפיגוע במרכז הסחר העולמי ב-1993 ובטבח התיירים בלוקסור.

האני נור אלדין, חבר בארגון הטרור ‘ג’מאעה אל-אסלאמיה’. ביוני 2012, בזמן שארגונו עדיין מוגדר רשמית כארגון טרור בארה”ב, הוא התקבל לדיונים בבית הלבן.

תמיכה בנשיאות מורסי: למרות שסיסמת הקמפיין של מוחמד מורסי הייתה “שריעה, עוד שריעה ולבסוף שריעה”, ממשל אובמה היה מהראשונים לברך על בחירתו. מזכירת המדינה הילרי קלינטון הגיעה לקהיר ביולי 2012 ולחצה על בכירי הצבא לוותר על סמכויותיהם לטובת ממשלת ‘האחים המוסלמים’, תוך שהיא מצהירה שזו הדרך היחידה ל”דמוקרטיה אמיתית”.

התעלמות מרדיפת מיעוטים: בתקופת שלטונו הקצרה של מורסי, החלה רדיפה מוגברת נגד נוצרים קופטים והפיכת חצי האי סיני למקלט לארגוני טרור, אך הסיוע האמריקאי בסך מיליארד דולר בשנה נמשך כסדרו.

נשיא סוריה אחמד א-שרע עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, נובמבר 2025 צילום: לשכת נשיא סוריה

עכשיו תראו את האבסורד – כולם רק לאחרונה הרימו גבה: איך שוב פעם הבית הלבן פותח את שעריו למי שהיה מפקד אל-קאעידה והקים את ג’בהת א-נוסרה, אדם שהוכרז עליו פרס של 10 מיליון דולר.

אז הנה סדר האירועים: זה התחיל ב”ניקוי” המילים ב-2011, המשיך באירוח של האני נור אלדין (חבר בארגון טרור קטן יחסית) ב-2012, והגיע לשיא עם הפיכתו של ארכי-טרוריסט כמו אל-שרע למנהיג לגיטימי שמתקבל בוושינגטון.

כשמוחקים את המילים “ג’יהאד” ו”טרור אסלאמי” מהלקסיקון של המודיעין, המחסום הפסיכולוגי נפרץ. אם הוא כבר לא מוגדר כג’יהאדיסט בדו”חות הרשמיים, אז הוא פשוט עוד “שחקן פוליטי” לגיטימי.

המצב לפני 2011: הקיפאון הגדול

לפני “האביב הערבי”, המזרח התיכון התאפיין במבנה כוח קשיח אך צפוי:

דיקטטורה חילונית: רוב המדינות נשלטו על ידי שליטים חילונים (מובארק במצרים, קדאפי בלוב, אסד בסוריה, בן-עלי בתוניסיה).

תראו את החיים המצריים בשנת 1977 – בשנות ה-70, קהיר הייתה “פריז של המזרח התיכון”. אם תסתכלו על צילומי רחוב מהתקופה, תראו נשים בחצאיות קצרות, תסרוקות נפוחות, ואפס רעולות פנים. זאת הייתה חברה ששאפה למערב, למודרניזציה, למוזיקה ולאמנות. אפילו באוניברסיטאות, הסטודנטיות נראו בדיוק כמו הסטודנטיות באירופה.

בלימת האיסלאם הפוליטי: השליטים הללו ראו ב’אחים המוסלמים’ ובארגונים ג’יהאדיסטיים איום ישיר על שלטונם ודיכאו אותם ביד קשה (הם הבינו עוד אז- את מה שאנחנו מבינים היום וזה חתיכת דבר!).

לפני האביב הערבי – תראו את הנשים בלבנון – התמונה הזו של נאילה וזאלפה מ-1968 היא בעצם הוכחה חותכת למה שקרה שם: לבנון הייתה מדינה קוסמופוליטית, חילונית, שבה נשים הובילו קמפיינים אופנתיים שלא היו מביישים את לונדון או פריז.

בריתות אסטרטגיות: למרות הדיקטטורה, משטרים אלו (בעיקר מצרים וירדן) שיתפו פעולה עם ארה”ב נגד טרור ושמרו על הסכמי השלום והיציבות מול ישראל.

תחשבו על המזרח התיכון של לפני 2011 לא כאל אוסף של מדינות, אלא כסוג של סיר לחץ של סולתם – רותח, מבעבע אבל לא מתפוצץ כי יש צ’ופצ’יק קטן שמשחרר אוויר – ומווסת את הלחץ. ההנהגה וויסתה את מה שקורה במדינות שלה – לא ליברלים חופשיים אבל גם לא מרחץ דמים וחוקי שריעה הדוקים.

האזרח המצרי או התוניסאי הממוצע לא התעורר בבוקר וחשב על “דמוקרטיה” במובן המערבי של המילה. הוא חשב על הלחם שלו.

אפרופו אוכל בסיסי, ב-2010 מחירי החיטה בעולם זינקו בגלל בצורות ברוסיה, ובמדינה כמו מצרים, שחיה על יבוא חיטה, הלחם הפך פתאום למצרך של עשירים.

בזמן שהעוני חנק מלמטה, השחיתות חגגה מלמעלה. זה לא היה סתם שוחד קטן לשוטר ברחוב – זה היה “קפיטליזם של מקורבים” שבו כמה משפחות שקרובות לנשיא שלטו בכל הנכסים של המדינה, בזמן שצעירים עם תארים אקדמיים ישבו בבתי קפה מתוסכלים כי אין עבודה. לא הייתה שום דרך להתקדם בחיים אם אתה לא “בן של”.

הדיקטטורים החילונים כמו מובארק או בן-עלי הצליחו להחזיק את כל זה תחת שליטה במשך עשורים פשוט כי הם פירקו כל אפשרות להתארגנות פוליטית או אזרחית. אבל היה להם “חור שחור” אחד במערכת: והוא היה -המסגדים. בזמן שהמשטר רדף כל פעיל זכויות אדם או עיתונאי, הוא התקשה לפעול באותה אגרסיביות בתוך המרחב הדתי מחשש להתלקחות דתית. הופס- הנה נקודת החולשה.

“האחים המוסלמים” זיהו את הוואקום הזה ונכנסו אליו בכל הכוח. המסגד הפך להרבה יותר ממקום תפילה – הוא הפך למטה פוליטי, למרכז לוגיסטי ולרשת רווחה חלופית. בזמן שהמדינה המושחתת כשלה באספקת חינוך או בריאות, האחים המוסלמים הקימו מרפאות וחילקו אוכל דרך המסגדים. כשהם אמרו “האסלאם הוא הפתרון”, זה לא היה רק משפט דתי – זו הייתה הבטחה לשירותים שהמדינה כבר לא נתנה, ובעיקר הבטחה לניקיון כפיים מול הריקבון של השלטון.

ואז ופה בעצם נשפך הדלק לשרשרת הארועים – הגיע האינטרנט, ושבר את חומת המידע. פתאום אי אפשר היה להסתיר יותר שוטר שמתעלל באזרח בחדר חקירות. הסרטונים רצו ביוטיוב, אל-ג’זירה שידרה את זה לכל בית, והפחד שהחזיק את המשטרים האלו התחיל להיסדק. כשהערבים ראו ב-2003 איך הפסל של סדאם חוסיין נופל בבגדד, הם הבינו שגם ה”אלים” האלו בקהיר ובתוניס הם בסך הכל בני אדם שאפשר להפיל. האינטרנט ערבב את הקלפים מחדש וזאת ביחד עם המדיניות המאןד ברורה של ארה”ב – לשחרר את העמים במזרח התיכון אל החופש.

כך שכל המטען הזה – רעב, תסכול, שחיתות וטכנולוגיה – חיכה רק לרגע שמישהו ייתן לו לגיטימציה מבחוץ.

הדלק של המהפכה: מדד מחירי המזון של ה-FAO מראה כיצד בסוף 2010 (הקו האדום) חצו מחירי המזון העולמיים את שיא כל הזמנים. במזרח התיכון הרעב תורגם לזעם, והזעם הפך לכלי בידי האחים המוסלמים.

–

המודל של עזה משתלט על קהיר

השיטה שראינו בעזה עם שיח’ אחמד יאסין לא הייתה מקרית; זו הייתה אותה תשתית של “האחים המוסלמים” – שיטת ה”דעווה” (הטפה ופעילות סוציאלית). בזמן שהמערב ראה בזה “פעילות הומניטרית”, יאסין השתמש במסגדים כבסיס אם לניהול פעילים, לשטיפת מוח לילדים ולתכנון פעולות טרור. באמצעות ארגון ה”מוג’מע אל-אסלאמי” שהקים ב-1973, בעזה עצמה הוא חולל מהפכה- במספר העצום של המסגדים שבנה.

המסגד הפך למטה פוליטי, למרכז לוגיסטי ולרשת רווחה חלופית. יאסין בנה בעזה צבא של מוחות שטופים דרך גני ילדים, מרפאות וחלוקת מזון, ויצר קהילה שתלויה בו הישרדותית. ארגונו של יאסין כבר שלט בכ-40% מהמסגדים ברצועה, שהפכו למרכזי גיוס וצדקה. הטרגדיה היא שבשנות ה-70 וה-80, ישראל אף תמכה במימון הקמת חלק מהמסגדים הללו, מתוך מחשבה שהם יהוו משקל נגד לארגון הפת”ח החילוני – מבלי להבין שהיא בונה את התשתית לארגון הטרור האכזרי ביותר שיצמח מולו.

מייסד ומנהיג החמאס בעזה – השיח יאסין. צילום: גטי אימג’ס

–

למה אובמה התערב? (הנימוקים של הממשל)

לפי הצהרות הממשל והניתוחים של אותה תקופה, אובמה פעל מתוך כמה מניעים מרכזיים:

דוקטרינת “הכוח הרך”: אמונה שניתן להחליף משטרים כוחניים בדמוקרטיות ליברליות באמצעות תמיכה במחאות עממיות.

פיוס העולם המוסלמי: בנאומו בקהיר ב-2009, אובמה הצהיר על רצונו לפתוח “דף חדש” עם העולם המוסלמי ולשנות את תדמיתה של ארה”ב כאויב.

הקונספציה של ה”פרטנר המוסלמי”: הממשל האמין ש’האחים המוסלמים’ הם גורם “מתון” שניתן לעבוד איתו ושדרכו ניתן לייצר יציבות חדשה באזור.

 הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות 

כדי להבין למה אובמה הימר על האחים המוסלמים, צריך לחזור ליוני 2009, לנאום קהיר המפורסם שלו. שם, תחת הכותרת “התחלה חדשה”, הוא הניח את התשתית. הוא לא פנה למנהיגים, הוא פנה ל”עולם המוסלמי” במטרה מוצהרת לשקם את תדמיתה של ארה”ב אחרי מלחמת עיראק ולשכנע את המוסלמים שאמריקה היא לא האויב. בנאום ההוא הוא הצהיר ש”אמריקה והאסלאם אינם מוציאים זה את זה”, ורמז שהמשטרים הישנים הם נטל על הקידמה. אובמה האמין שהוא יכול “לאלף” את הנמר האסלאמי באמצעות חיבוק, ושאם רק ניתן להם חלק בשלטון, האחריות והפרגמטיזם יחליפו את האידיאולוגיה הקיצונית. הוא קרא לזה “הכלה”.

נחתי המארינס אוחזים מטריות עבור הנשיא ברק אובמה וראש ממשלת טורקיה רג’פ טאיפ ארדואן במהלך גשם קל, בעודם משתתפים במסיבת עיתונאים בגן הוורדים של הבית הלבן בוושינגטון, 16 במאי. (צילום: AP)

–

האשליה הזו נשענה על “המודל הטורקי”. ב-2011 ארדואן היה בשיא כוחו כראש ממשלה, תפקיד בו החזיק מאז 2003. בשביל אובמה, ארדואן היה ה”דוגמא ומופת” של ההצלחה – ההוכחה שאפשר להיות גם מוסלמי דתי, גם דמוקרט (לכאורה) וגם בעל ברית בנאט”ו. אובמה ראה בו גשר לעולם המוסלמי והגדיר אותו כאחד מחמשת המנהיגים הקרובים אליו ביותר. המחשבה בוושינגטון הייתה פשוטה ומסוכנת: אם ארדואן הצליח להפוך מפלגה עם שורשים אסלאמיים לכוח שלטוני יציב, גם האחים המוסלמים במצרים יוכלו לעבור תהליך דומה של “ביות”.

המניעים להתערבות היו מושרשים בתפיסה כמעט דתית שארה”ב חייבת להיות “בצד הנכון של ההיסטוריה”. הממשל פחד שאם לא יקפוץ על עגלת המהפכה, הצעירים יפנו נגד אמריקה, ולכן בחר באסטרטגיה של “הנהגה מאחור” – צמצום נוכחות צבאית והסתמכות על כוחות מקומיים “מתונים”. אלא שההגדרה ל”מתון” הייתה מעוותת מיסודה. שיא העיוורון נרשם ב-2011, כשג’יימס קלאפר, ראש המודיעין הלאומי, הטיל פצצה בשימוע בקונגרס ותיאר את האחים המוסלמים כארגון “חילוני ברובו” (“largely secular”) שאין לו אג’נדה ג’יהאדיסטית. זו לא הייתה סתם טעות; זו הייתה המדיניות – לצבוע את האסלאם הפוליטי בצבעים של תנועת זכויות אזרח.

מה שהם פספסו זה שארדואן לא היה גשר לדמוקרטיה, אלא סוס טרויאני שהשתמש בה כדי לחסל את מתנגדיו ולבנות סולטנות. בדיוק את המודל הזה הוא ייצא למצרים, ללוב ולסוריה – ואובמה מחא כפיים מהצד. אפילו הילרי קלינטון הודתה מאוחר יותר בזיכרונותיה שהממשל “לא העריך נכון” את כוחם של האסלאמיסטים ואת היכולת שלהם לנצל את הוואקום. השילוב של יוהרה מערבית, הערכת חסר של האידיאולוגיה הדתית וסירוס המודיעין, יצר את התנאים המושלמים להתאבדות אסטרטגית שאת תוצאותיה אנחנו חווים עד היום.

ההתדרדרות לשיא ההתפרעויות

ברגע שארה”ב הסירה את תמיכתה מהשליטים (כמו בסרטון של מובארק), נוצר אפקט דומינו:

איבוד הרתעה: השליטים הבינו שארה”ב לא תגבה אותם, והמורדים הבינו שאין להם ממה לפחד.

עליית הקיצוניים: הוואקום התמלא במהירות על ידי הגורמים המאורגנים ביותר בשטח – האחים המוסלמים וארגוני טרור.

אובדן שליטה: בתוך חודשים, המחאות ה”ליברליות” לכאורה הפכו למלחמות אזרחים עקובות מדם (לוב, סוריה, תימן).

הכרונולוגיה של הקריסה: 2010-2011

כדי להבין את הטירוף, צריך להסתכל על הקצב. אלו לא היו תהליכים של שנים, אלא התפרקות מהירה שיצרה אפקט דומינו בכל האזור.

מתוך ייאוש גדול- מוכר הפירות בטוניס מוחמד בועזיזי הצית את עצמו ב-17 בדצמבר 2010 הוא מת מפצעיו- והפך לסמל ! המעשה הנורא שלו -הצית למעשה את “האביב הערבי”- החורף האיסלאמי. תמונה-וויקיפדיה

17 בדצמבר 2010 – הגפרור בתוניסיה מוחמד בועזיזי מצית את עצמו בסידי בוזיד. בתוך ימים, מחאות על מחירי המזון והאבטלה הופכות למהפכה אלימה. ב-14 בינואר 2011, פחות מחודש לאחר מכן, הנשיא בן-עלי בורח מהמדינה. שאר האזור רואה שהמשטר הכי יציב בצפון אפריקה קרס בתוך שבועות.

25 בינואר 2011 – הפיצוץ במצרים בהשראת תוניסיה, המוני מצרים יוצאים לכיכר תחריר בקהיר. בתוך 48 שעות המשטרה המצרית מאבדת שליטה על הרחובות. ב-28 בינואר (“יום הזעם”) נשרפות עשרות תחנות משטרה ובתי כלא נפרצים. אלפי אסירים, כולל הנהגת האחים המוסלמים, נשפכים לרחובות הבוערים.

1 בפברואר 2011 – ההימור של אובמה זה הרגע של הסרטון. אחרי שבוע בלבד של הפגנות, אובמה יוצא לתקשורת ודורש ממובארק להתחיל את ה”מעבר” עכשיו. הוא לא חיכה לראות אם הצבא יתייצב; הוא נתן את האות לסיום דרכו של בעל הברית הכי קרוב שלו. 10 ימים לאחר מכן, ב-11 בפברואר, מובארק מתפטר.

פברואר-מרץ 2011 – האש מתפשטת ללוב וסוריה

בלוב, הכל קרה במהירות הבזק. באמצע פברואר 2011 מתחילות הפגנות בבנגאזי, שתוך ימים בודדים הופכות למלחמה חמושה לכל דבר. במקום לתת לאזור להתייצב, אובמה מחליט להתערב צבאית תחת המונח המכבס “הנהגה מאחור” (Leading from behind). באוקטובר 2011 קדאפי מחוסל, והתוצאה? לוב הופכת למחסן נשק פתוח תחת כיפת השמיים. הנשק של צבא לוב זלג לכל מיליציה אסלאמית באזור, והמדינה נשארה מרוסקת בידי כנופיות חמושות עד היום.

וויקפדיה

תמונה -רוטירס

סוריה – במרץ 2011 האש מגיעה לסוריה. הכל התחיל בגרפיטי של ילדים על קיר בדרעא: “תורך, דוקטור” (إجاك الدور يا دكتور), הם כתבו לאסד. הם חלמו על סוף הסיפור וניצחון המהפכה, אבל הם לא ידעו מה הם פותחים. בניגוד למובארק, אסד לא מצמץ – הוא החליט לירות אש חיה מהרגע הראשון והטיל מצור צבאי על ערים שלמות. כאן הקונספציה של אובמה על “הצד הנכון של ההיסטוריה” נתקעה במלחמת אזרחים מדממת שנמשכת עד היום. בתמונות מדרעא ומהעיירה נאווא רואים את ההמונים יוצאים לרחובות עם כרזות שמתחננות למים ולאוכל תחת המצור, רגע לפני שהאזור כולו הפך לשדה קטל. לאחרונה הילדים שכתבו את הגרפיטי – מביעים צער וחרטה על המעשה שלהם-  הם לא צפו שימותו 350,000 איש -והרס וחורבן יציף את סוריה עד היום.

הגרפיטי בדרעא (הילדים שהתחילו הכל)

מפגינים סורים נגד המשטר מניפים כרזות הקוראות לסיום המצור הצבאי בנאווא, סמוך לעיירה הדרומית דרעא, 28 באפריל 2011. צילום: AFP/Getty Images

מה שחשוב להבין מהלו”ז הזה הוא המהירות. אובמה קיבל את ההחלטה האסטרטגית שלו לגבי מצרים בתוך פחות מ-10 ימים מתחילת המהומות בקהיר. זה לא היה ניתוח עומק, אלא תגובה אימפולסיבית למה שנראה טוב בחדשות באותו רגע.

–

לא רק מצרים: המזרח התיכון כולו בער

האש שהתחילה בתוניסיה לא נעצרה בגבולות גיאוגרפיים. בתוך שבועות, כמעט כל מדינה ערבית הרגישה את האדמה רועדת. זה היה גל שסחף מדינות עם משטרים שונים לגמרי: מממלכות יציבות ועד דיקטטורות צבאיות. בירדן ובמרוקו המונים יצאו לרחובות ודרשו שינוי בחוקה; בבחריין הדרדרו ההפגנות לעימותים אלימים שחייבו התערבות צבאית סעודית; בתימן נפתחה מלחמת אזרחים שקרעה את המדינה לגזרים; ואפילו במדינות כמו אלג’יריה ועומאן היו ניסיונות למחאה. זה לא היה אירוע נקודתי, אלא קריסה מערכתית של הסדר הישן ב-18 מדינות ערביות במקביל. כמעט 300 מיליון איש מצאו את עצמם בתוך אי-ודאות מוחלטת, כשכל אחד מהם רואה בטלוויזיה איך בקהיר ובתוניס השלטון נופל, ושואל את עצמו: “מי הבא בתור?”

האחים המוסלמים: הניצחון בקלפי

אחרי שהמזרח התיכון הישן התפרק תוך שלושה חודשים, הגיע שלב הוכחת היכולת. ביוני 2012, קצת יותר משנה אחרי שמובארק הופל, מוחמד מורסי – נציג האחים המוסלמים – נבחר לנשיא מצרים. עבור ממשל אובמה, זה היה אמור להיות רגע של ניצחון לקונספציה: הנה, הדמוקרטיה הערבית החדשה יוצאת לדרך.

אבל המציאות הייתה הפוכה. מורסי לא ראה בדמוקרטיה ערך, אלא כלי חד-פעמי להשגת שלטון אבסולוטי. בתוך חודשים בודדים מהשבעתו, הוא החל להוציא צווים נשיאותיים שהעמידו אותו מעל לכל ביקורת שיפוטית. הוא התחיל בתהליך של “אסלאמיזציה” מואצת של מוסדות המדינה, תוך רדיפת מיעוטים, במיוחד הנוצרים הקופטים, ודיכוי אלים של מתנגדי המשטר שחזרו לכיכרות – הפעם נגדו.

בזמן שמורסי הפך לדיקטטור דתי, הבית הלבן המשיך לשדר “עסקים כרגיל”. למרות הפרות זכויות האדם והרטוריקה האנטי-מערבית הקיצונית של האחים המוסלמים, ארה”ב המשיכה להזרים סיוע שנתי של מיליארד דולר לצבא ולממשל המצרי. זו הייתה ברית הזויה: מעצמת העל הדמוקרטית בעולם מחזיקה בחיים משטר שחותר תחת כל ערך מערבי, רק כדי לא להודות שההימור של אובמה נכשל.

חוסני קליה, שומר מלון מתוניסיה, הצית את עצמו ב-6 בינואר 2011. הוא לא עשה זאת בגלל עוני, אלא כי לא יכול היה לשאת את ההשפלה אחרי שספג מכות רצח משוטרים וגילה שאין צדק. קליה שרד את הכוויות הקשות, אך כשראה את המזרח התיכון מתפרק לתוך החורף האסלאמי, הוא סיכם את הטרגדיה במשפט אחד: “הכל היה טעות. לא ידעתי מה עומד לקרות. אני כבר לא מאמין במהפכה”.

בום! המצרים מפרקים את הקונספציה

ביוני 2013, בדיוק שנה אחרי שמורסי עלה לשלטון, למצרים נמאס. הם לא יצאו לרחובות בשביל “עוד דמוקרטיה”, אלא כי הם ראו איך המדינה שלהם הופכת לדיקטטורה דתית חשוכה בזמן שהכלכלה ממשיכה לקרוס. ב-30 ביוני, מיליוני מצרים – לפי הערכות מסוימות ההפגנה הגדולה בהיסטוריה – מילאו את הרחובות בדרישה אחת: מורסי הביתה.

ב-3 ביולי, הצבא המצרי בראשות עבד אל-פתאח א-סיסי נענה לקריאת הרחוב והדיח את מורסי. עבור המצרים זו הייתה הצלה, אבל עבור הבית הלבן זה היה עלבון אישי. אובמה, שהטיף למובארק על “זכויות המפגינים” ב-2011, מצא את עצמו בעמדה בלתי אפשרית: הוא סירב לקרוא להדחת מורסי “הפיכה” (כי אז היה חייב להפסיק את הסיוע על פי חוק), אבל הוא גם סירב לגבות את המשטר החדש של סיסי.

הזעם בוושינגטון היה מוחשי. אובמה השעה את משלוחי מטוסי ה-F-16 וטילי ההרפון למצרים, ובכך דחק את בעלת הברית הוותיקה ביותר שלו היישר לזרועותיה של רוסיה. זה היה השיא של המחדל: ארה”ב הפנתה עורף לעם המצרי שיצא נגד האסלאם הקיצוני, רק בגלל שהם העזו להרוס לה את התיאוריה על “השותף המוסלמי המתון”.

הניסוי נכשל !

מעבר לטפלון הפוליטי, ד”ר מרדכי קידר (במאמרו באתר ‘מידה’) מסביר שהטעות של המערב הייתה הניסיון להעתיק מודל אירופי לחברה שחוקי היסוד שלה – חוקי האסלאם – סותרים את עקרונות הדמוקרטיה בבסיסם. דמוקרטיה מבוססת על חוקי אדם ושוויון מוחלט, בעוד שהאסלאם הפוליטי שואף לחוקי אללה ולהיררכיה דתית. הניסיון של אובמה “לתרבת” את האחים המוסלמים היה נידון לכישלון כי הוא התעלם מהעובדה שהם לא רצו להיות דמוקרטים – הם רצו להשתמש בדמוקרטיה כדי להשמיד אותה.

הנתונים מהשטח מגבים את הייאוש הזה: סקרים שנערכו בעולם הערבי הראו ש-96% מהציבור הערבי עצמו כלל לא מאמין שהדמוקרטיה בארצם יכולה להיות הוגנת. הם רואים בה “חלום מנופץ” או כלי של שליטים להחלפת עריצות חילונית בעריצות דתית. המסקנה היא קרה וברורה: כשהמערב מזרים כסף ונותן לגיטימציה לארגונים כאלה, הוא לא מקדם חירות, הוא פשוט שופך שמן רותח על המדורות של המזרח התיכון ומחזק את אלו שחותרים תחתיו.

חשוב להבהיר, וראוי להשוות לרגע, למה שקרה במקומות אחרים בעולם, שבהם מודל דומה, לא הוביל לתוצאות דומות- 

כי עצם הרעיון של מעבר משטרי בתמיכת המערב אינו ייחודי למזרח התיכון – והוא גם לא תמיד הסתיים בקריסה אלימה. במזרח אירופה, לאחר 1989, עודד המערב הפלת משטרים אוטוריטריים, בחירות חופשיות ופתיחה לשוק העולמי – אך שם נשענו החברות על מדינות לאום מגובשות, מוסדות אזרחיים מתפקדים וזיכרון היסטורי של ריבונות. גם באמריקה הלטינית, תהליכי דמוקרטיזציה יצרו מערכות פוליטיות רופפות ומושחתות – אך לא אנרכיה טוטאלית או מלחמות אזרחים רחבות היקף. אפילו תוניסיה, שהוצגה כ”סיפור ההצלחה” של האביב הערבי, הידרדרה בתוך עשור לקריסה כלכלית ולחזרה לשלטון ריכוזי. ההבדל אינו במודל- אלא בקרקע. בעולם הערבי, שבו זהות שבטית, אידאולוגיה דתית ומבני כוח אלימים קדמו למדינה המודרנית, קריסת המשטר לא יצרה דמוקרטיה – אלא ואקום. והוואקום הזה התמלא, שוב ושוב, בכוחות הקיצוניים ביותר.

הזרעים נטמנו 2011, והיום הם פורחים

היום, כשאנחנו מסתכלים על המזרח התיכון ועל הרחובות הבוערים בלונדון ובקמפוסים בארה”ב, אנחנו רואים את אותם זרעים שנזרעו אז. ה”אביב הערבי” לא הביא דמוקרטיה; הוא הביא חורבן ללוב, מלחמה אינסופית בסוריה, וחיזוק משמעותי לציר הרשע האיראני שמילא כל וואקום שאובמה השאיר מאחוריו.

העובדה שאובמה בחר להקריב בעלי ברית יציבים לטובת ארגונים שרוצים בחיסול המערב היא לא רק טעות בהערכה – היא הייתה אימוץ של סוס טרויאני לתוך מרכז קבלת ההחלטות העולמי. המאבק שלנו היום ב-2026 הוא עדיין אותו מאבק: נגד העיוורון המרצון של אלו שמסרבים לקרוא לאויב בשמו.

המודל הישראלי: האחים המוסלמים נכנסים לממשלה

הקונספציה של אובמה על “השותף המוסלמי המתון” לא נעצרה בקהיר; היא חלחלה עמוק גם לתוך הפוליטיקה הישראלית. ביוני 2021, עשור אחרי שהאחים המוסלמים השתלטו על מצרים, ישראל רשמה תקדים היסטורי: מפלגת רע”מ, הזרוע הפוליטית של התנועה האסלאמית (הפלג הדרומי), נכנסה לקואליציה ולממשלה.

התחייבות מנהיג רע”מ, מנסור עבאס, ביום השבעתו “להחזיר את האדמות הכבושות שהופקעו מבני עמנו” – לא היתה פליטת פה רגעית.

חשוב להבין את הקשר הישיר: רע”מ יונקת מאותה אידיאולוגיה של האחים המוסלמים שראינו במצרים ובטורקיה. בעוד שבמצרים מורסי השתמש בדמוקרטיה ככלי להשתלטות דתית אלימה, בישראל האסטרטגיה הייתה מתוחכמת יותר – “השתלבות לצד בדלנות”. מנסור עבאס אימץ רטוריקה של אזרחות ותקציבים, אבל המהות נשארה אותה מהות: החדרת תנועה עם שורשים אידיאולוגיים דתיים קיצוניים אל תוך קודש הקודשים של קבלת ההחלטות במדינת ישראל.

זה היה היישום המקומי של דוקטרינת אובמה – האמונה הנאיבית שאם רק ניתן להם “חלק בעוגה” ונכניס אותם לממסד, הם יהפכו לפרגמטיים ויזנחו את תמונת העולם הדתית שלהם.   בפועל, זה יצר תקדים שבו מפלגת בת של האחים המוסלמים הפכה ללשון מאזניים שקובעת את עתיד המדינה היהודית. בדיוק כמו בקהיר של 2011, גם בירושלים של 2021, המערב העדיף שקט תעשייתי זמני על פני הבנת העומק של מי באמת יושב איתו מסביב לשולחן.

וחשוב פה לחדד עניין מהותי – יש חשיבות רבה ונכונה לייצוג האוכלוסייה הערבית בכנסת ישראל – אך הם צריכים להיות נבחרי ציבור שמקדמים את האינטרסים של ערביי ישראל ולא של האחים המוסלמיים – כמו שהכתבה מראה – הם אויבים מרים ורעים.  והנה הזדמנות לצטט את חבריי ערביי ישראל: “מה אכפת לנו מהפלסטינים, אנחנו אזרחי ישראל! וחברי הכנסת הערבים רק מרחיקים אותנו ממכם”.

שיחה מרתקת שהיתה לי עם עלי שעבאן, מוסלמי ישראלי שנולד בנצרת: מילד שזורק אבנים על חיילי צה”ל, לאהבת המדינה דרך כל הכאבים המדממים של החברה הישראלית. צפייה חובה.

–

המסקנה של 2026: אפקט הדומינו ההפוך

היום, במבט לאחור של 15 שנה, ברור שהניסוי של אובמה לא רק נכשל – הוא יצר טראומה אזורית ששינתה את סדר העדיפויות של הרחוב הערבי. מחקרים וסקרים עדכניים (כמו אלו של ה-INSS) מראים שמה שהתחיל כאפקט דומינו של מהפכות, הפך ל”אפקט דומינו הפוך”. הערבים שראו את החורבן המוחלט בסוריה, את הפירוק של לוב ואת נהרות הדם בתימן, כבר לא חולמים על מהפכות. הפחד מכאוס ניצח את התשוקה לשינוי, והיום רוב הציבור במדינות האלו מעדיף יציבות כלכלית וביטחון אישי – אפילו תחת שלטון ריכוזי – על פני הרפתקאות פוליטיות מדממות.

ההתפכחות הזו היא גם כלכלית וגם דתית. הלחם נשאר המניע המרכזי, וסדר העדיפויות היום ברור: פרנסה, בריאות וחינוך לפני דמוקרטיה או אידיאולוגיה. במקביל, הניסיון המר עם שלטון האחים המוסלמים במצרים והזוועות של דאעש בוואקום שנוצר, הולידו דחייה עמוקה של הקיצוניות הדתית. הצעירים של היום מחפשים פרגמטיות ומתינות, לא בגלל שהם הפכו לליברלים מערביים, אלא בגלל שהם ראו לאן הקיצוניות מובילה.

מעניין לראות שדווקא המלוכות – ירדן, מרוקו וסעודיה – שרדו את הסערה בזמן שהדיקטטורות החילוניות קרסו. הלגיטימציה הדתית של המלכים והיכולת שלהם להצטייר כמי שנמצאים “מעל הפוליטיקה” העניקו להם חסינות שהנשיאים המושחתים לא הצליחו לייצר.

בסופו של דבר, המזרח התיכון חוזר למקורות היציבים שלו, כשהוא חבול ומפוכח מהאשליות שוושינגטון ניסתה לכפות עליו. הזרעים שנזרעו ב-2011 הניבו פרי באושים, והיום האזור כולו עסוק בלנסות לתקן את הנזק של ה”אביב” שהפך לחורף אסלאמי אינסופי.

–

אני משקיעה הרבה מחשבה ומאמצים בכתיבת המאמרים האלו. חשוב לי שנבין באמת את השכונה שאנחנו נמצאים בה ואת העולם שסביבנו. אשמח לקבל מכם משוב, הערות או כל דבר שיכול לתרום ולעזור לי לייצר תכנים רלוונטיים ומרתקים – בדיוק כמו שאני מרגישה אותם.

–

רשימת מקורות ומאגרי מידע:

• נאום אובמה בקהיר (יוני 2009): “A New Beginning”, אוניברסיטת קהיר. הטקסט המכונן של דוקטרינת הפיוס מול העולם המוסלמי.

• הצהרת אובמה על מצרים (1 בפברואר 2011): “The transition must begin now” – הודעה רשמית מהבית הלבן.

• עדות ג’יימס קלאפר (פברואר 2011): פרוטוקול שימוע בוועדת המודיעין של בית הנבחרים האמריקאי, שם הגדיר את האחים המוסלמים כ-“Largely Secular”.

• “האביב הערבי דרך פריזמת דעת הקהל – אז ועכשיו”: מאמר מאת דיוויד פולוק, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ינואר 2021. https://www.inss.org.il/he/strategic_assessment/arab-spring/

• “קץ החלום: העולם הערבי הוכיח כי אינו מוכן לדמוקרטיה”: ד”ר מרדכי קידר, אתר ‘מידה’, יולי 2018. https://mida.org.il/2018/07/12/קץ-החלום-העולם-הערבי-הוכיח-כי-אינו-מוכן/

• נתוני מדד מחירי המזון (Food Price Index): מבוסס על נתוני FAO (ארגון המזון והחקלאות של האו”ם) לשנים 2010-2011, המראים את הזינוק במחירי החיטה שהצית את המחאות.

• זיכרונות הילרי קלינטון (Hard Choices): הפרקים העוסקים בנפילת מובארק, עליית מורסי והערכת החסר של הממשל בנוגע לכוח האמיתי של האסלאמיסטים.

• הסכמים קואליציוניים (יוני 2021): ההסכם הרשמי בין סיעות ‘יש עתיד’ ו’ימינה’ לבין מפלגת רע”מ בכנסת ה-24.

• ארכיון עיתונות זרה (The New York Times / Al Jazeera): דיווחים מזמן אמת על פריצת בתי הכלא במצרים ובריחת הנהגת האחים המוסלמים (ינואר 2011).

• FAO Food Price Index: נתוני מחירי המזון העולמיים 2006-2010 (כפי שמוצג בגרף).