מונטיפיורי: השר שהפריך את הנרטיב הפלסטיני עוד במאה ה-19 !

בשיח הציבורי והבינלאומי של ימינו, חוזרת שוב ושוב הטענה שהקשר של עם ישראל לארצו הוא “פרויקט קולוניאלי” שהתחיל בסוף המאה ה-19 עם הרצל והתנועה הציונית. אולם, כשצוללים להיסטוריה האמיתית, מגלים חור שחור בזיכרון הלאומי שלנו. מערכת החינוך והפוליטיקאים מדלגים כמעט לגמרי על התקופה שבין 1700 ל-1880.

מדוע לא מלמדים אותנו על עליית תלמידי הגר”א והחסידים במאה ה-18? מדוע משמיטים את העובדה שהיישוב היהודי בארץ ישראל היה פעיל, תוסס ויוזם הרבה לפני “הציונות הממוסדת”? ההתעלמות הזו יוצרת מצג שווא כאילו “קמנו יום אחד והחלטנו לבוא”. הידע על דמויות כמו סיר משה מונטיפיורי הוא כלי הסברתי ראשון במעלה, משום שהוא מעגן את זכותנו על הארץ בעובדות היסטוריות, משפטיות וכלכליות שהתרחשו עוד כשהארץ הייתה תחת שלטון עות’מאני ומצרי.

סיר משה מונטיפיורי נולד- 1784 באיטליה, והיה נדבן ושתדלן יהודי מפורסם שפעל רבות לשיפור חייהם של יהודים ברחבי העולם. 

מוחמד עלי והאמת על הארץ ה”מאוכלסת” 

מוחמד עלי פאשה, שליט מצרים- נוצר ב AI

מדובר בארוע סופר חשוב! תקשיבו טוב.. כאשר מוחמד עלי פאשה, שליט מצרים, כבש את הארץ ב-1831, האוכלוסייה בה הייתה דלילה בצורה קיצונית – כ-250,000 -350,000 איש בלבד בכל האזור כולו (“פלסטין”הרחבה- כולל סוריה). חשוב להבין שחלק גדול מאלו המכנים עצמם כיום “פלסטינים” הם למעשה צאצאים של חיילים ופועלים שמוחמד עלי הביא איתו ממצרים, מסודן ומאלבניה באותן שנים כדי לאכלס את השממה. כמובן שהיו גם תושבים ערבים וותיקים, אבל ההגירה המצרית המשמעותית שינתה את הדמוגרפיה.

מנגד, היהודים באותה תקופה כבר היו בעלי נכסים וזכויות חוקיות. בשנת 1839, מונטיפיורי זיהה את ההזדמנות והציע למוחמד עלי תוכנית מדינית נועזת: חכירת מאות יישובים יהודיים בארץ ישראל. אלא הצעה רשמית לבעלות כלכלית וריבונית של עם שחוזר לאדמתו כחוק ומבקש להפריח אותה.

אתם מבינים, כמה גאון ואוהב  העם שלו, היה האיש האמיץ הזה? הוא בפועל עשה מהלך של התיישבות בארץ ישראל, שבאותו הזמן היתה הדלילה מאנשים, גרו בה יהודים שהיו פה עוד מתקופות קדומות, וערבים מהגרים שהגיעו עם הכיבוש של מוחמד עלי.

עלילת הדם בדמשק (1840): הדיפלומטיה היהודית הראשונה

רחוב טיפוסי באחת מעריה העתיקות של הסוריה @ פרופ’ יוסף יואל ריבלין- מכללת דעת

מראה כללי של דמשק העתיקה עם כיכר השוק

מונטיפיורי הוכיח שהקשר לארץ ישראל אינו רק נדל”ן, אלא חלק מזהות דתית ולאומית שמייצרת ערבות הדדית חוצת גבולות. הדוגמה המובהקת לכך היא עלילת הדם בדמשק.

בשנת 1840 הואשמו יהודי דמשק ברצח נזיר לצורכי פולחן. הקהילה עמדה בפני רדיפות, מעצרים ועינויים קשים. מונטיפיורי לא הסתפק בתפילות; הוא ארגן משלחת בינלאומית ויצא לדמשק בגיבוי הממשלה הבריטית. הוא הצליח להשיג מהסולטן “פירמאן” (צו מלכותי) שקבע רשמית שעלילות הדם הן שקר, וכי ליהודים מגיעות זכויות שוות. זה לא “הציל” את כולם מייד, אבל זה ניצחון דיפלומטי גדול. שנים אחר כך, כשעמד מול המון אנטישמי בבוקרשט שאיים על חייו, הוא צעק מהחלון: “באתי לכאן בשם הצדק והאנושות להגן על אנשים הסובלים ללא עוול בכפם!”.

מי יודע כמה חיים היו ניצלים, אם האמת הזו (בצילום) היתה ידועה יותר בציבור?

וזו ההוכחה הרשמית מהעולם: במנדט הבריטי לפלסטין (חבר הלאומים, 1922), שהפך למסמך חוק בינלאומי, נכתב במפורש: ‘הוכרה בכך הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלסטין… ולשם שיקום ביתם הלאומי בארץ זו’. סעיף 7 אף מקל דווקא על יהודים לקבל אזרחות אם הם מתיישבים בה קבע. זה לא ‘קולוניאליזם’ – זו הכרה בינלאומית בזכותנו ההיסטורית, הרבה לפני 1948

הרב יהודה חי אלקלעי

רבי יהודה שלמה חי אלקלעי @היסטוריה יהודית

מעניין לציין שבאותה תקופה (שנות ה-40–50 של המאה ה-19) פעל גם הרב יהודה חי אלקלעי (1798–1878), מבשר הציונות המדינית, שפרסם בספר ‘מנחת יהודה’ (1843) ו’גורל לה’’ (1857) תוכנית מפורטת להקמת בית לאומי: רכישת קרקעות, חידוש העברית, פנייה למעצמות ועלייה מאורגנת -רעיונות שהשפיעו (בעקיפין) גם על הרצל, שמשפחתו הייתה קשורה אליו. זה מוכיח: הרעיון הציוני לא נולד פתאום – הוא התבשל במשך עשרות שנים בקרב רבנים ומנהיגים יהודים.

השר משה: גאווה יהודית וחשבון נפש יומי

מונטיפיורי היה יהודי מאמין בכל נימי נפשו. הוא הקפיד על שחיטה כשרה ותפילה במניין גם בארמונות המלכים. נקודה שמאוד הרשימה אותי באישיותו, היא המשמעת העצמית שלו, והמודעות העצמית – מונטיפיורי הקפיד לכתוב בכל יום יומן אישי שבו תיעד את מעשיו. הוא היה חוזר וקורא ביומנים הללו כדי לבדוק את עצמו, לבחון אם פעל נכון ואם עליו לתקן את דרכיו. הידיעה שאיש כה רם מעלה עוצר בכל יום לחשבון נפש אישי כזה – מעידה על עוצמת האישיות שהניעה את כל פועלו.

מסעות של הקרבה: שבע פעמים אל הקודש

מונטיפיורי לא היה מנהיג של “שלט רחוק”. הוא ביקר בארץ ישראל לא פחות משבע פעמים, בתקופה שבה נסיעה כזו ארכה שבועות ארוכים ולוותה בסכנות חיים ממשית משודדי דרכים, מחלות וסערות בים. הוא הגיע לכאן בשנים 1827, 1838-9, 1849, 1855, 1857, 1866 ו-1875.

מרגש במיוחד לחשוב על מסעו האחרון – הוא היה אז בן 91! למרות גילו המופלג והקושי הפיזי, הוא לא ויתר על ההזדמנות לעלות שוב לירושלים כדי לבחון מקרוב את צרכי הקהילה. בכל פעם שהגיע, יהודי הארץ ראו בו מלאך מושיע ומיהרו לנשק את כנפי בגדו. בכל מסעותיו ליוותה אותו אשתו המסורה, יהודית, שהייתה שותפה מלאה לכל פועלו וכתבה בעצמה יומני מסע מרתקים.

מפעלי הבנייה והפיתוח של מונטיפיורי

מתוך תפיסת עולמו המדינית והרצון לבסס את האחיזה היהודית, הקים מונטיפיורי מוסדות שקיימים עד היום:

משכנות שאננים (1860): עם כסף מיהודה טורו- היציאה הראשונה מהחומות ובניית בתי “יהודה טורא” לעניים.

המקומות הקדושים: שיפוץ וביצור קבר רחל והגבהת אבני הכותל המערבי להגנה על המתפללים.

כלכלה ותעשייה: הקמת בית הדפוס העברי הראשון בירושלים, בניית תחנת הרוח ורכישת פרדסים ביפו לעבודה עברית.

שירותי בריאות: הקמת בית חולים ותמיכה בבתי חסד וצדקה לכלל הציבור.

סיכום: הגיע הזמן להשתמש באמת

ולכן הסיפור ההסטורי על מוחמד עלי – הוא חשוב מאוד! להבין מי באמת איכלס את ארץ ישראל במאה ה- 19 עוד לפני שהקומה הציונות כפי שאנחנו מכירים אותה- מימי בינימין זאב הרצל – ושהעולם עד רגע ממש, משתמש בה, בכדי לנגח את זכות הקיום שלנו.  חובתנו להכיר בהיסטוריה שלנו ולספר אותה לעולם. 

הסיפור של מונטיפיורי הוא התשובה המוחצת לכל מי שמפקפק בזכותנו על הארץ. הוא מלמד אותנו שארץ ישראל מעולם לא הפסיקה להיות הלב הפועם של העם היהודי. הנוכחות שלנו כאן היא רציפה, חוקית ומושרשת באמונה עמוקה. אם נציגי הציבור שלנו יאמצו את הגאווה של “השר משה”, נוכל להציג לעולם נרטיב של צדק היסטורי שלא ניתן לערער עליו.

–

סיר משה מונטיפיורי. נפטר – 1885, ראמסגייט (אנגליה).
כשהיה בגיל 100.

–

הערה- גם במאות שקדמו למאה ה 19 היו יהודים שעסקו בבניית הארץ ובמפעל היהודי בארץ ישראל. כמו האישה היוצאת מן הכלל – דונה גרציה במאה ה-16 ותוכניתה להקים מולדת לעם היהודי, ועוד הרבה אחורה בהיסטוריה שלנו. (עוד אכתוב על חלקם בהרחבה).

לסיכום, ציר הזמן של השנים ה”מתות”

מקורות להרחבה:

1. שלמה פורמן וד”ר אורי מילשטיין (2026). על הנרטיב ההיסטורי והקשר היהודי.

2. שירות הסרטים הישראלי (2024). השר משה – חייו ופועלו של משה מונטיפיורי.

3. י”ד אייזענשטיין. אוצר דינים ומנהגים, ערך: סיר משה מונטיפיורי. אתר “דעת”.

4. נדב שרגאי. על אם הדרך.

5. על ההגירה המצרית ראו-
    Alexander Scholch, ‘The Demographic Development of Palestine, 1850–1882’; David Grossman estimates; Justin McCarthy, ‘The Population of Palestine