אנה פאוקר – ממשפחה אורתודוקסית ענייה לאישה החזקה בעולם!

חנה הייתה האישה הכי חזקה בעולם!! החיים שלה החלו בתוך משפחה יהודית אורתודוכסית הדוקה – והיא הפכה להיות היד שרושמת מי לחיים ומי למוות.

סיפור חייה הוא אחד המרתקים! חנה גדלה בתוך העוני של רומניה בסוף המאה ה-19. תחשבו על האקלים של חייה – כבר בשנות הילדות המוקדמות – הבית דתי מאוד ואבא שלה שוחט – אך בחוץ האנטישמיות חוגגת. יהודים גורשו ממקצועות, נרדפו ברחובות, והתחושה הייתה שאין עתיד. אבל לא אצל חנה בראש – כי היא חלמה לנסוע ללמוד בשוויץ להיות רופאה. משהו בתוכה סימן לה שהיא צריכה להושיע ולהציל אנשים, אבל ברומניה של אז, ליהודייה ענייה לא היה סיכוי להיכנס לפקולטה לרפואה.

כאשר היא למדה ב”חדר” – היא הייתה הבת היחידה מבין כל הבנים – שם הייתה החוויה הראשונה שלה להיות בעולם זכרי בלבד. כנראה שמבנה האישיות שלה, ששילב שאיפות גדולות עם חוסר יכולת לממש אותן בדרך המקובלת, דחף אותה למרד מוחלט. אולי כעס ורצון לצדק – שלא נתנו לה מנוח – רק היא בסוף יכלה להם. חנה עזבה את הבית, את העברית ואת הדת, והחליפה אותם בקומוניזם. במקום לרפא גוף של אנשים כרופאה, היא הפכה לחלק ממכונת כוח אכזרית ודורסנית.

היא לא סתם “עזבה” – אלא ניהלה חיים כפולים: מצד אחד לימדה עברית בבית ספר יהודי כדי להתפרנס, ומצד שני הלכה למפגשים חשאיים שדיברו על עולם בלי מעמדות ודת (כנראה שמשהו בעולם הקומוניסטי שיש בו מעין סדר מוחלט וסוג של צדק אוטופי קסם לה מאוד). ב-1915, בגיל 22, היא הצטרפה רשמית למפלגה והחלה לארגן שביתות ולהפיץ כרוזים. ב-1922 נעצרה לראשונה עם בעלה, מרסל פאוקר. לאחר ששוחררו ברחו לצרפת ושווייץ.

זה השלב שאפשר כבר לראות כיצד ה”אנושיות” נמחקה לטובת המהפכה: היא השאירה את ילדיה, ולאד וטטיאנה, בבתי ילדים במוסקבה. ב-1932 נולדה בתה מריה מאהוב אחר, וגם אותה השאירה אצל משפחה בצרפת. היא בחרה באידיאולוגיה על פני האימהות. ב-1935 חזרה למחתרת ברומניה ונורתה ברגליה על ידי המשטרה החשאית. כדור אחד נשאר תקוע בעצם שלה במשך 25 שנה והצליעה שלה הפכה אותה לעוד יותר מחוספסת – היא נשפטה ל-20 שנה, ובזמן שהייתה בכלא, בעלה מרסל חוסל על ידי סטלין במוסקבה. אומרים שהיא לא הזילה עליו אפילו דמעה אחת ואפילו היא זו שהביאה להסגרתו, גם אם בצורה עקיפה. היא לא הטילה ספק במפלגה, גם כשהמערכת רצחה את הקרובים לה ביותר.

ב-1944 היא חזרה עם הצבא האדום כ”עיניה ואוזניה של מוסקבה”. ב-1947 מונתה לשרת החוץ – האישה הראשונה בעולם בתפקיד כזה. ב-20 בספטמבר 1948 השבועון האמריקאי “טיים” יצא עם גיליון שעל עטיפתו דיוקנה של פאוקר והגדיר אותה כ”אישה החיה החזקה בעולם”. קשיחותה ואף אכזריותה בתפקידיה הרשמיים הקנו לה את הכינוי “סטלין בחצאית”.

האישה החזקה בעולם: אנה פאוקר על שער המגזין האמריקאי “טיים” (TIME), 20 בספטמבר 1948. השער הזה קיבע את מעמדה כדמות המפתח של הגוש המזרחי, תחת הכותרת שהגדירה אותה כאישה החיה החזקה ביותר בתבל! איור השער: ארנסט המלין בייקר (Ernest Hamlin Baker) עבור מגזין TIME.

כאן התחיל הפיצול המטורף: וזה באמת חלק על ציר הזמן שלה – ששווה התייחסות ותשומת לב מרבית – מצד אחד, היא הייתה המפעילה של המכונה הקומוניסטית ע”י כך שחתמה על צווים שהלאימו רכוש יהודי, רדפה “גורמים קוסמופוליטיים” ואישרה מעצרים של פעילים ציונים – חסרת רחמים. מצד שני, בחדרים הסגורים, כשאין קהל ואין מצלמות של המפלגה, פאוקר הרשתה לעצמה להיות פחות “סטלין” ויותר חנה. היא הראתה הבנה לגורל היהודי שהיא לא יכלה להראות בנאומים הרשמיים שלה ויש על כך עדויות – שסירבה לעיתים לנשל את האיכרים ממעט הרכוש שהיה להם. ב-11 ביוני 1948, שלחה פאוקר מברק למשה שרת ובו הכרה רשמית של רומניה במדינת ישראל.

משה שרת, שהיה אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ובהמשך שר החוץ הראשון של ישראל, נפגש עם פאוקר בבוקרשט ב-1948. הוא הגיע כדי לנסות ולהבטיח את העלייה של יהודי רומניה, ומצא מולו אישה שהייתה חידה מהלכת. שרת תיאר אותה כאישה חדה ומרשימה בצורה יוצאת דופן, אך אפילו הוא, עם כל הניסיון הדיפלומטי שלו, לא הצליח לחדור את שריון הפלדה שלבשה מעליה. הדיסוננס היה מטורף: מצד אחד היא ייצגה מעצמה קומוניסטית נוקשה, ומצד שני היא הייתה זו שחתמה בסופו של דבר על אישורי העלייה ההמוניים.

וחשבתם שהדיסוננס הסתיים? אז זהו, שלא..  היא הכריחה את אחיה זלמן לחזור מישראל לרומניה כדי שלא יגידו שהיא קשורה ל”קפיטליסטים”, רק כדי לראות אותו נאסר מאוחר יותר כ”מרגל ציוני”. זלמן שוחרר רק ב-1954, חזר לחיפה לשכונת רמות רמז, ועבד שם כשוחט עד יומו האחרון – נושא איתו את השתיקה על אחותו שהפקירה אותו. אחותה בלה בחרה כמוה בדרך הקומוניסטית. מעניין איך ילדים שגדלים באותו הבית וכל אחד תופס כיוון אחר לגמרי.

אנה פאוקר נואמת בכינוס רשמי בבוקרשט, כשתמונת ענק שלה תלויה מאחוריה. באותן שנים היא לא הייתה רק שרת חוץ, היא הייתה הסמל של המהפכה הקומוניסטית ברומניה. קרדיט: צילום: Historical / Getty Images.

בין השנים 1950 ל-1952, אנה פאוקר ניהלה מדיניות כפולה שהיא כמעט בלתי נתפסת מבחינה אנושית. היא חיה בתוך סתירה מוחלטת, כל יום, כל היום. בבוקר, היא הייתה המפעילה של היד הקשה. בתור שרת חוץ ודמות המפתח במפלגה, היא חתמה על צווים שהלאימו רכוש של משפחות יהודיות והשאירו אותן בחוסר כל. נתנה הוראות לסגור מוסדות קהילתיים יהודיים, בתי ספר ובתי כנסת. היא אישרה את רדיפתם של “ציונים” – אותם אנשים שחלמו את החלום שאחיה ואבא שלה הגשימו – ושלחה אותם למחנות עבודה בפרך, כמו תעלת דנובה-הים השחור, מקום שבו אנשים נשברו וגוועו. לא נתנה שום הנחה למוצא היהודי שלה; הייתה חייבת להיראות קומוניסטית טהורה, נוקשה, חסרת פשרות.

גאורגה גאורגיו-דז’ (משמאל) ואנה פאוקר. השניים שהחזיקו את רומניה באגרוף ברזל קומוניסטי. מקור: אוסף תמונות הקומוניזם המקוון (Online communism photo collection) – הארכיון הלאומי של רומניה.

אבל בערב, כשהדלתות נסגרו, היא הייתה הכוח המניע מאחורי מהלך שסתר את כל מה שהיא עשתה בבוקר. בזמן שסטלין במוסקבה הפך לאנטישמי בטירוף והחל בטיהורי “משפט הרופאים”, אנה פאוקר התייצבה מול ההנהגה הרומנית. היא התווכחה, היא לחצה, והיא הצליחה להשאיר את הברז פתוח. התוצאה הייתה בלתי נתפסת: 100,000 יהודים עזבו את רומניה ועלו לישראל באותן שנים בזכותה. היא חתמה על הניירות שהצילו אותם מהמכונה שהיא בעצמה עזרה לשמן. ותגידו לי שהניצוץ היהודי לא דלק שם, ברגעים האלו.

אולי בתוך כל הפלדה והאידיאולוגיה, הזיכרון של אבא שלה השוחט והעברית ודברי התורה שהיא לימדה ב”חדר” לא הרפו ממנה. אולי היא הבינה שברומניה הקומוניסטית אין להם עתיד, והיא החליטה להציל אותם מהמגף של סטלין, גם אם זה אמר לבגוד בקו המפלגה הרשמי. אולי זו הייתה ציניות פוליטית – לנקות את רומניה מהיהודים כדי שלא יאשימו את המפלגה בנאמנות כפולה. או אולי קלף מיקוח – היא ידעה שהעלייה הזו שווה כסף וקשרים עם המערב, ושיחקה את המשחק בכישרון של פוליטיקאית שרואה כמה צעדים קדימה.

מה שבטוח – המהלך הזה הביא עליה תוצאה מרה שבסוף חיסלה אותה. ב-1952, כשהמכונה הקיאה אותה, אחת האשמות המרכזיות נגדה הייתה שהיא “עזרה לציונות”. היא חיה בשני עולמות: בבוקר בנתה את המכונה שרודפת יהודים, ובערב הצילה אותם ממנה. ובסוף, המכונה הזו הגיעה גם אליה.

ב-1950, בשיא המאבק על העלייה, הגוף אמר “די”. היא גילתה שחלתה בסרטן השד. דווקא כשסטלין סימן אותה כ”בוגדת ציונית”, התאים בגוף שלה השתוללו. ב-1952 היא הודחה מכל תפקידיה, הואשמה ב”סטייה ימנית” ובסיוע לציונות, ונזרקה למעצר בית.

חנה/אנה: דיוקן של אנה פאוקר. המבט של האישה שהחזיקה את גורלם של מיליונים בידיה, רגע לפני שהמכונה שבנתה הקיאה אותה אל הבדידות והמחלה. צילום: צלם לא ידוע (Fotograf necunoscut). מקור: מתוך אוסף תמונות הקומוניזם, ארכיון התמונות ע”ש מיכאי אורוביאנו (Arhiva de Imagini Mihai Oroveanu).

הסרטן בשד פגע במרכז הנשיות, באיבר שנועד להזין ולחמול. אנה הקריבה את האימהות שלה על מזבח המהפכה, חנקה את הרגש כדי להיות “אשת הברזל”, ויש מי שיגיד שהסרטן היה הדרך של הגוף לצעוק את כל מה שהדחיקה – את האשמה על הילדים, את הבגידה בבית אבא.

ההשפלה הייתה מוחלטת: שרת החוץ לשעבר נאלצה להתחנן לאישור מהפקידים הקטנים של המפלגה כדי לקבל טיפולים. היא בילתה את שנותיה האחרונות בתרגום ספרים אנונימי בחדר קטן. שם, בבידוד, הניצוץ היהודי חזר כעוגן אחרון. היא אפילו נענתה לדרישתו של הרב משה רוזן לקיים טקס קבורה יהודי דתי לאחותה בבית הקברות “פילנתרופיה”.

באחד מימי קיץ 1956, מעט לפני מותה, הלכה אנה פאוקר המנודה לאופרה של בוקרשט. האולם היה מלא בחבריה ובעמיתיה לשעבר. היא לא דיברה עם איש. אחרי ההופעה, כשעמדה לצאת, הם הסתדרו לכבודה בשתי שורות ועמדו בשקט, כמעט עמידת דום. פאוקר עברה על פניהם בלא לומר מילה.

היא מתה ביוני 1960. היא לא זכתה להיות רופאה ולא זכתה לראות את ישראל בחייה. רק ב-1991, כשהקומוניזם קרס, האפר שלה הועלה לישראל על ידי משפחתה. חנה רבינסון חזרה הביתה כשהמנוע של “אנה פאוקר” נשרף עד היסוד.

וזהו סיפורה של חנה שהייתה האישה החזקה בעולם – שאבא שלה היה שוחט והיא בסוף עלתה גם לארץ ישראל, גם אם זה היה רק שארית אפר.

–

רוצים להעמיק? חפשו “דרך המחשבה” באתר, ראיונות ביוטיוב ובאפליקציות.

תמונות סרטונים ועדכונים ללא צנזורה- בטלגרם של המחשבה

אני משקיעה המון מחשבה ומאמצים בכל מאמר כדי לתת לכם את התוכן האיכותי ביותר. אם המילים שלי נגעו בכם או הרגשתם שקיבלתם ערך מוסף, יש לכם אפשרות לפרגן ולעזור לי להפיץ את המסר הלאה >> מוזמנים ללחוץ כאן, לבחור איך נוח לכם לפרגן (קפה/פייבוקס/יוטיוב) ולהיות שותפים לדרך ❤️

מקורות:

• מקור מומלץ נוסף: Robert Levy, “Ana Pauker: The Rise and Fall of a Jewish Communist” (University of California Press, 2001) – הבסיס העיקרי לרבים מהפרטים ההיסטוריים והמשפחתיים.