הנוצרים בניגריה נטבחים ע”י ג’יהדיסטים וקבוצות קיצוניות – והעולם מחריש.

במרחבים רבים בצפון ובחגורת־האמצע של ניגריה מתנהלת כבר שנים מלחמה שקטה: ארגוני ג’יהאד כמו בוקו חראם ו־ISWAP, יחד עם מיליציות שבטיות חמושות מקרב הפולאני וכנופיות מקומיות, פועלים נגד קהילות נוצריות חסרות הגנה. כל זה מתרחש בתוך מדינה שלא מצליחה – או לא מעוניינת – לעצור את ההידרדרות. ניגריה עצמה מפוצלת כמעט חצי־חצי: כ־50 אחוז מוסלמים וכ־48 אחוז נוצרים. הצפון ברובו מוסלמי, הדרום ברובו נוצרי, וחגורת־האמצע היא אזור החיכוך שבו מתרחשות רוב ההתקפות.

בשטח זה נראה אותו דבר כמעט בכל פעם: כפרים נוצרים מותקפים בלילות, בתים נשרפים, כמרים ונזירות נחטפים, ועשרות אלפי משפחות עוזבות כל מה שיש להן ונמלטות למחנות עקורים. יש אזורים שבהם קהילות נוצריות שלמות נטשו את בתיהן והשכונות הוחלפו באוכלוסייה אחרת. הדפוס הזה חוזר שוב ושוב – בלי התערבות ממשלתית אפקטיבית, בלי שליטה, ועם מעט מאוד חשיפה בינלאומית.

בתוך המציאות הזו מתרחשים גם המקרים הבודדים שמקבלים תשומת לב, כמו החטיפה של אב בובו פאשאל בקדונה לאחר שחמושים פרצו בלילה למתחם הכנסייה ורצחו את אחיו של כומר נוסף. כמה ימים לפני כן, בכיר בכנסייה הנוצרית העיד בקונגרס האמריקאי שתופעת החטיפות, הרציחות ושריפת הכפרים רק מחריפה – ושקהילות שלמות נמצאות בסכנת היעלמות.

בקדנציה הקודמת שלו טראמפ הזהיר את ממשלת ניגריה שאם לא תבלום את גל ההתקפות על נוצרים, ארצות הברית תיאלץ לפעול. למרות זאת, האלימות נמשכת: חטיפות כמעט שבועיות, כפרים שנעזבים, וטבחי לילה שבהם אין כמעט מי שמגן על האזרחים. השילוב בין קבוצות קיצוניות, חוסר אכיפה ואדישות בינלאומית יוצר מציאות שבה קהילה גדולה ועתיקה נדחקת אל השוליים – ולעיתים החוצה ממש.

זה הסיפור של ניגריה – והוא לא צריך להישאר בשוליים של החדשות.

פעם מישהו שאל אותי: מה, אין לנו מספיק צרות משלנו? ברור שכן.

אבל כמו שאומרים לילד לקחת בובה למקלט כי עצם הטיפול בה מפחית חרדה – כך גם אצלנו.

כשמבינים את העולם סביב, כשמבינים את הכוחות שפועלים מחוץ לישראל, קל יותר להתמודד עם מה שקורה כאן.

הידע לא מכביד – הוא מייצב.