נאצים עם דגל גאווה? הסיפור המוזר (והאמיתי) מארה”ב.

תקשיבו לסיפור המעניין הבא, שהגעתי אליו ממש במקרה. (או שאין מקרה )תוך כדי חפירה בערוצי טלגרם של “אוהבי” ישראל – ושם, כמו שכולנו יודעים, יש הרבה מאוד פייק אבל גם פיסות מידע אמיתי – שאם יודעים לזהות, הן הופכות לפנינים.

וככה, תוך כדי איסוף מודיעין גלוי, נתקלתי בפוסט משונה במיוחד. פוסטר המשלב הומואים ונאצים.

הופה. רגע, מה זה?

כי הרי מה שאנחנו “יודעים” על הנאצים הוא שהם רדפו הומוסקסואלים באובססיביות רעה.

קצת סדר היסטורי, כדי לדייק את העובדות:

בתקופת הרייך השלישי גברים הומוסקסואלים נרדפו תחת סעיף 175 לחוק העונשין הגרמני – סעיף שהוחמר במיוחד על ידי הנאצים.

אלפים נעצרו, נשלחו למחנות ריכוז, סומנו במשולש הוורוד – שלעתים היה גדול במיוחד כדי להבליט אותם, לבודד ולהשפיל.

רבים מהם נרצחו, מתו מרעב, מעבודות כפייה או מניסויים רפואיים. רק עשרות שנים אחר כך הפך המשולש הוורוד מסמל של רדיפה לסמל זיכרון וזכויות להט”ב.

אז איך מגיעים מכאן – לתמונה של נאצים הומואים?

ההסבר נמצא בארה”ב של שנות ה-70.

אז פעלה בלוס אנג’לס ובסן פרנסיסקו קבוצה נאו-נאצית בשם National Socialist League. היא פרסמה מודעות בעיתונים גאים, הפיצה חומרי תעמולה נאציים, ואפילו השתמשה בדימויים של גברים חשופי חזה עם סמלים נאציים.

מי שעמד מאחורי הארגון היה ראסל וה (Russell Veh) – נאו-נאצי מושבע והומוסקסואל. בין 1974 ל-1984 הוא הוביל את הקבוצה וטען שנאציזם “אמיתי”, לפחות כפי שהוא פירש אותו, יכול ואף צריך לכלול גברים הומוסקסואלים “אריים”.

לטענתו, הומוסקסואליות גברית “גזעית טהורה” היא יתרון: אין ילדים, אין ערבוב גזעים, ואין “הסחות” של משפחה. הגברים אמורים להיות לוחמים, נושאי תרבות, ומוקדשים לאידיאולוגיה. הוא דחה כל מה שנתפס אצלו כ”נשי”, והדגיש אידיאל של היפר-גבריות נאצית, כולל דימויים של חיילי SS.

כלומר, הוא לא ניסה להציל את הנאציזם ההיסטורי – שבפועל שנא ורדף הומוסקסואלים – אלא לעשות לו רפורמה. לבנות גרסה משל עצמו – שמקבלת הומוסקסואלים לבנים כחלק מהאליטה הגזעית.

בקבוצה של דרך המחשבה בטלגרם שיתפו איתי גם כתבה מהמדיה הישראלית – שטענה כי הנאצים, במספרים לא מבוטלים, היו הומוסקסואלים.

כאן חשוב לדייק!! .. כלומר, הנאציזם עצמו מעולם לא הכיל את הנטייה הזו, אלא העלים עין כל עוד זה שירת אותו, וברגע שלא – ניצל אותה כתירוץ פוליטי כדי לחסל אותם בברוטליות.

פלוגות הסער, שחוסלו על ידי היטלר ב”ליל הסכינים הארוכות”, בין היתר בתירוץ הזה בדיוק.

כלומר, הנאציזם עצמו מעולם לא הכיל את הנטייה הזו, אלא ניצל אותה לצרכים פוליטיים ואז השמיד אותה.

וזה בדיוק מה שהופך את הסיפור של ראסל משנות ה-70 לכל כך מטריד, וגורם לי לחשוב –

הייתכן שמדובר כאן בתופעה פסיכולוגית של “הזדהות עם התוקפן”?

מצב שבו הצורך בשייכות או בכוח גורם לאדם לאמץ את האידיאולוגיה שמבקשת להשמיד אותו, עד כדי מנגנון של השמדה עצמית?

מעניין.

–