נקודת רתיחה שתשפיע על יהודי ארה״ב ועל ישראל

בשבועות האחרונים הימין האמריקאי הגיע לנקודה שאי אפשר עוד להתעלם ממנה. כי לא מדובר בעוד ויכוח פנימי, לא עוד רעש תקשורתי – אלא רגע של הכרעה אידיאולוגית.

בסוף השבוע האחרון, בוועידת “אמריקה פסט” שנערכה באריזונה, מול קהל של יותר מ-30,000 משתתפים, וביוזמת הארגון שהקים צ׳רלי קירק, בן שפירו עשה צעד חריג במרחב שבו רוב השחקנים מעדיפים לשתוק. הוא התעמת בפומבי עם משפיעני דעת קהל מהגדולים בימין האמריקאי – ובשמות מפורשים: טאקר קרלסון, סטיב באנון וקנדיס אוונס – לא על מדיניות או בעיות בוערות, אלא על גבולות השיח, אחריות ציבורית והפצת קונספירציות.

ניכר שהוא עשה זאת לא מתוך התלהמות, אלא מתוך הבנה שהימין בארה״ב עומד בפני צומת קריטית ומהותית.

או שהוא מאפשר לשיח קונספירטיבי, שקרי וזהותי להשתלט-

או שהוא טורק את הדלת ומגדיר מחדש מהו ימין קלאסי, אחראי ושפוי.

התגובות לא איחרו להגיע. במקום דיון ענייני, נרשמו התקפות אישיות, ערעור על לגיטימציה, ורמיזות על כוח, כסף ונאמנות. קנדיס אוונס, שעבדה בעבר עם שפירו, בחרה להסיט את הדיון לשיח של דה-לגיטימציה אישית ושימוש בדימויים בעלי מטען זהותי ברור.

הרי, גם מעבר לכנס לא פסקו חציית הקווים. אוונס טענה בפומבי שהיהודים היו אחראים לעבדות של שחורים – וזאת לאחר שקדמו לכך רמיזות רבות, חמורות וקונספירציות כלפי יהודים סביב מותו של צ׳רלי קירק, לצד דוגמאות נוספות של עלילות דם מודרניות.

לא מדובר בפרובוקציה מקרית או אישית בלבד, אלא בדפוס רחב יותר שמאפיין קבוצה של משפיענים המזוהים עם מחנה מאגה והימין הרפובליקני.

זהו חד-משמעית אימוץ של נרטיב אנטישמי מוכר, המייחס אשמה קולקטיבית לפשע היסטורי שיטתי ושפל. הנה לכם- דפוס שחוזר שוב ושוב בנקודות שבהן תנועות פוליטיות מאבדות עוגן רעיוני ומחפשות אויב פנימי.

כאן מתחדדת התמונה הרחבה. בימין האמריקאי מתפתח שיח שמתרחק מדיון מדיני-כלכלי רציני, ומוחלף בקונספירציות ובהאשמות זהותיות. בתוך השיח הזה צפים מוטיבים אנטישמיים ישנים, ולעיתים קרובות מידי נוצרת חפיפה רטורית חריפה – גלויה או סמויה – כלפי ישראל. לא כעמדה מדינית, אלא ככלי במאבק פנימי.

זהו השלב שבו אידיאולוגיות קיצון מתחילות להתחבר. שיח אנטישמי מהימין הרדיקלי מוצא נקודות מגע עם נרטיבים של האיסלאם הפוליטי – לא מתוך ׳ברית רשמית׳, אלא קירבה מתוך אויב משותף. ההיסטוריה כבר לימדה לאן חיבורים כאלה יכולים להוביל.

בעוד שנים, כשיסתכלו לאחור, ייתכן שהרגע הזה יזוהה כנקודת ההתחלה של ההסלמה. הרגע שבו ניתן יהיה לגלגל את האירועים לאחור ולהצביע על הכנס הזה ולומר – כאן הכול כבר היה על השולחן. הדברים נאמרו, הקווים נחשפו, והייתה בחירה – לראות ולעשות מעשה, או להסיט מבט.

השאלה כאן אינה בן שפירו כאדם, אלא עצם הופעת העימות הזה בלב הכנס. זהו סימן לכך שהמתח האידיאולוגי בימין האמריקאי כבר אינו ניתן לטאטוא, והוא צפוי ללוות את המערכת הפוליטית בשנים הקרובות – ולהשפיע על הימין השמרני בארה״ב, על הקהילות היהודיות בארה״ב, ועל העולם המערבי כולו.

אני צופה הסלמה אידיאולוגית שתתבטא גם ברחובות.

אבל על כך אכתוב בפוסט אחר.

–

> חפשו את דרך המחשבה גם ביוטיוב, ספוטיפיי, אפל וכל אפליקציה שנוחה לכם.

הגיבו. שתפו.