גרינלנד וסופו של “הסדר הישן”

יש רגעים בהיסטוריה שבהם מסך העשן מתפזר והאמת הגאופוליטית נחשפת במלוא מערומיה. הסיפור של גרינלנד הוא לא עוד “עסקת נדל”ן תמוהה” של טראמפ אלא קריאת השכמה.

אנחנו חיים במאה ה-21 מבחינה טכנולוגית, אבל חזרנו למאה ה-19 מבחינת התיאבון והמוסר. (או ליתר דיוק – הריסון נעלם).

האימפריאליזם הישן חזר לשולחן, והפעם הוא חמוש בטילים היפר-סוניים ובינה מלאכותית. זו לא רק ארה”ב, אלא עולם של אימפריות רעבות שפועלות בכל הגלובוס.

טורקיה והחלום העות’מאני: ארדואן לא מסתפק בגבולות המדינה שלו. הוא פורס זרועות לתוך סוריה, עיראק, לוב והים התיכון. זו לא רק מדיניות חוץ אלא תפיסה אימפריאלית של “מולדת כחולה” ושליטה במרחב שהיה שייך לעות’מאנים בעבר.

איראן והסהר השיעי: מטהרן ועד ביירות, איראן בונה אימפריה אידיאולוגית וצבאית שרומסת ריבונות של מדינות אחרות כמו לבנון, עיראק ותימן רק כדי לייצר לעצמה עומק אסטרטגי ושליטה אזורית.

ארה”ב וגרינלנד: בתוך המשחק הזה טראמפ פשוט מפסיק להתנצל. הוא מביט על גרינלנד כעל נכס אסטרטגי קריטי ורואה בה את “תעלת פנמה של הצפון”.

העובדה שמתוקף הסכם מ-1951 לארה”ב כבר יש אפשרות לנוכחות צבאית באי, רק מוכיחה שהמניע כאן הוא אחר לגמרי – הוא כלכלי וריבוני. הוא רוצה בעלות.

הקרב על המגרש הארקטי:

המפה המצורפת מראה את האמת הפשוטה – מי שישלוט בגרינלנד ובאלסקה יחזיק בברז של הסחר העולמי העתידי.

המאבק על הקוטב אינו תוצר של “התחממות גלובלית” מקרית. המעצמות לא צריכות לחכות שהקרח יימס; הן משתמשות בטכנולוגיה מתקדמת ובציים של שוברות קרח אימתניות כדי לפלס נתיבי שיט באופן אקטיבי.

נתיבים אלו מקצרים את הסחר העולמי בין אסיה לאירופה ב-40%, ומי ששולט פיזית במעברים הללו – בין אם דרך גרינלנד ובין אם דרך אלסקה – מחזיק ב”ברז” של הכלכלה העולמית העתידית.

רוסיה כבר הקימה רשת של בסיסים צבאיים לאורך הנתיב הצפוני, וארה”ב מבינה שגרינלנד היא השער האסטרטגי שצריך להיות בשליטתה.

הכוח הוא החוק: הכללים הישנים של האו”ם והסדר העולמי שהוקם אחרי 1945 נזרקו לפח. בין אם זה הכוח הטורקי בסוריה, הכוח האיראני במזרח התיכון או הלחץ האמריקאי על דנמרק – השפה היחידה שנותרה היא כוח גולמי.

הריבונות הפכה למותרות לעשירים וחזקים בלבד; אם אין לך מספיק כוח להגן על המשאבים שלך, הריבונות שלך היא רק הצעה זמנית.

עכשיו בואו נעלה עוד קומה; המיתוסים שנמסים והאינטרסים שמתגלים – מי באמת “בעל הבית”?

בזמן שמדברים איתנו על דובים לבנים נכחדים, מתחת לפני השטח מתחוללת המלחמה הקרה החדשה. מה באמת מסתתר שם?

• קיצור דרך עולמי: חיסכון של 40% בזמן הסחר.

• אוצרות טבע: נפט, גז ומתכות נדירות הקריטיים לטכנולוגיה.

• אפילו יש פה סקופ מאחורי ה”דובים”: בניגוד לדעה הרווחת, דוביי הקוטב ממש לא נכחדים. הנתונים מראים שהם דווקא משגשגים. הנרטיב של ‘הכחדה מיידית’ משמש ככלי תעמולה – הרבה יותר קל לקדם אג’נדות של שליטה במשאבים תחת כסות של “הצלה” מאשר להודות שמדובר בקרב על נפט וגז.

ואיך אפשר בלי – שיעור מההיסטוריה:

המודל הבריטי;

תראו את איי פוקלנד. בריטניה משקיעה מיליארדי ליש”ט בשנה עבור איים עם 2,000 תושבים בלבד.

למה? כי האיים הם קרש קפיצה לאנטארקטיקה וזכויות על שטח תת-ימי עתיר משאבים. בעולם שבו הכוח הוא החוק, אין ואקום.

ומה איתנו בתוך כל זה?

בעולם שבו אימפריות רעבות כמו איראן, טורקיה וארה”ב חוזרות לדבר בשפה של “אינטרסים לפני ערכים”, הריבונות היא מותרות לעשירים וחזקים בלבד. מדינה קטנה כמו ישראל, שיושבת על צומת דרכים אסטרטגי, חייבת להבין שהמשחק השתנה. אנחנו כבר לא יכולים להסתמך רק על “הסכמים” או על התואר “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”. השרידות שלנו במאה ה-19 החדשה נשענת על שני עמודים בלבד: עוצמה עצמית מוחצת ובני ברית נוספים (טוב נו, וברור שגם להיות מאוחדים)

אם לא נהיה חזקים מספיק כדי שיהיה יקר מדי “לקטוף” אותנו, ובו זמנית חיוניים מספיק כדי שיהיה עדיף לעבוד איתנו – אנחנו עלולים למצוא את עצמנו כעוד משבצת על המפה של מישהו אחר. וזה לא עומד לקרות.

–

–