ממפקד שטח בפת”ח לבכיר ברשות הפלסטינית- הסיפור של סלאח תעמרי שאתם חייבים לדעת.

סלאח תעמרי נולד בדעאתרה ממזרח לבית לחם ב-1942. הוא אימן צבאית את הצעירים והצעירות בהתנגדות הפלסטינית נגד ישראל. הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת קהיר, אבל מהר מאוד עזב את הספסל האקדמי והפך מראשוני המצטרפים לתנועת פתח.

תעמרי גורש מירדן

ירדן בשלהי שנות ה-60 הייתה מדינה על פי תהום, והסיבה לגירוש אש”ף – (הארגון לשחרור פלסטין, שאיגד תחתיו את פלגי הטרור הפלסטיניים בראשות יאסר ערפאת) – מתחילה בכך שהארגון הקים בתוכה למעשה “מדינה בתוך מדינה”.

לאחר מלחמת ששת הימים, זרמו לירדן אלפי חמושים פלסטינים.   במרץ 1968 התרחש קרב בעיירה כראמה שבירדן – מה שקרה שם היה

שצה”ל יצא לפעולה נרחבת נגד מעוזי הפדאיונים (מחבלי אש”ף ופת”ח), שביצעו משם סדרת פיגועים קשים בתוך ישראל. במהלך המבצע התפתח קרב קשה שבו השתתף גם הצבא הירדני לצד המחבלים.

למרות שצה”ל השמיד את התשתיות והרג עשרות מחבלים, הכוחות הישראליים ספגו אבדות כבדות (28 הרוגים) וכלים שנפגעו נותרו בשטח.

יאסר ערפאת ניצל את הישארות הכוחות בשטח ואת נפגעיה של ישראל כדי לבנות נרטיב של “ניצחון הירואי”. האירוע הפך לנקודת מפנה שהעלתה את קרנו של אש”ף, הובילה לגיוס המוני של אלפי חמושים לירדן, והאיצה את התהליך שבו הפך הארגון ל”מדינה בתוך מדינה”

אש”ף והארגונים הנלווים אליו החלו להתנהג כבעלי הבית לכל דבר. מחבלים חמושים מסתובבים ברחובות עמאן, מקימים מחסומי דרכים עצמאיים, גובים המכסים והמיסים מתושבים, גוברים על המשטרה המקומית, ומזלזלים בחוק ובצבא הירדני. מעבר להשפלה של השלטון, הארגונים האלה השתמשו בשטח ירדן כבסיס לירי ופיגועים נגד ישראל – מה שגרם לפעולות תגמול ישראליות קשות בתוך שטח הממלכה. המלך חוסיין הגיע למסקנה שהפדאיונים לא רק מסכנים את הביטחון מול ישראל, אלא מתכוונים להפיל את השלטון ההאשמי ולכבוש את ירדן מבפנים.

המתח התפוצץ בספטמבר 1970 – האירוע שהעניק לתקופה את השם “ספטמבר השחור”.

הטריגר המיידי היה סדרה של ניסיונות התנקשות בחיי המלך חוסיין, לצד אירוע שיא של הטרור העולמי: חברי “החזית העממית” חטפו ארבעה מטוסים אזרחיים בינלאומיים, הנחיתו שלושה מהם בשדה תעופה נטוש בירדן (“שדה דוסון”), ופוצצו אותם מול מצלמות העיתונות העולמית תוך קריאת תיגר גלויה על הריבונות הירדנית.

עבור המלך חוסיין זה היה הקו האדום. הוא הכריז על ממשל צבאי ופקד על הצבא הירדני לטהר את הממלכה.

מה שהתפתח מאותו רגע היה מלחמת אזרחים עקובת מדם וללא רחמים. הצבא הירדני, שהיה מצויד בטנקים, תותחים ומטוסים, חסם את מחנות הפליטים והערים שבהן התבצרו חמושי אש”ף – בעיקר בעמאן ובאירביד – והפגיז אותם בכבדות. הלחימה הייתה אכזרית במיוחד. הירדנים לא הבדילו בין מחבלים לאזרחים, והשתמשו באש מסיבית כדי למחוק את תשתיות הארגון.

האירוע כמעט הידרדר למלחמה אזורית כשהצבא הסורי פלש לצפון ירדן עם מאות טנקים כדי לסייע לפלסטינים. חוסיין, שחש סכנה קיומית לשלטונו, פנה לעזרה בינלאומית. ישראל, בתיאום עם ארצות הברית, שידרה איום צבאי ברור והזיזה כוחות לגבול, מה שגרם לסורים לסגת חזרה ולהשאיר את אש”ף לבדו מול הזעם הירדני.

הקרבות נמשכו לסירוגין עד יולי 1971, אז חוסל המעוז הפלסטיני האחרון ביערות ג’רש ועג’לון.

התוצאה הייתה קטלנית: לפי ההערכות, בין 3,000 ל-5,000 פלסטינים נרצחו בקרבות (אש”ף טען בזמנו למספרים גבוהים בהרבה).

אלפי חמושים נכלאו, והיתר – כולל יאסר ערפאת, סלאח תעמרי וההנהגה כולה – גורשו בחרפה מירדן.

הירדנים הבהירו באופן הברור ביותר שהם לא מוכנים לסבול את הנוכחות הפלסטינית החמושה בשטחם.

פיצוץ המטוסים החטופים בשדה דוסון, ירדן, 12 בספטמבר 1970! חברי החזית העממית לשחרור פלסטין מפוצצים את המטוסים החטופים בשדה התעופה דוסון בירדן, ספטמבר 1970. אירוע חטיפת המטוסים ההמונית שהצית את אירועי “ספטמבר השחור”, הוביל לעימות הדמים מול הצבא הירדני ולגירוש מפקדות ארגוני הטרור ללבנון. קרדיט: הארכיון הירדני / נחלת הכל

פסגת הילטון קהיר: תיווך הפסקת האש של “ספטמבר השחור”, 26 בספטמבר 1970 :נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר (במרכז) מתווך בהסכם הפסקת האש בין מנהיג אש”ף יאסר ערפאת (משמאל) למלך ירדן חוסיין (מימין) במלון הילטון בקהיר, ספטמבר 1970. המפגש נועד לעצור את קרבות הדמים של “ספטמבר השחור” בירדן, ימים ספורים לפני מותו המפתיע של נאצר. קרדיט: נחלת הכלל

חוליית חמושים של החזית העממית בהרי ירדן, תחילת 1969 – חברי פטרול של החזית העממית לשחרור פלסטין מצטלמים עם נשק סובייטי, צ’כי ומצרי בהרים ממזרח לנהר הירדן, תחילת 1969. הצילום מציג את התבססות הארגונים החמושים בירדן והפיכתה ל”מדינה בתוך מדינה” ערב אירועי “ספטמבר השחור”. קרדיט: תומאס ר. קוניגס, מגזין LOOK / נחלת הכלל

הטרור שונע מירדן ללבנון

הגירוש הזה מירדן הוא בדיוק המהלך שגלגל את אש”ף לתוך לבנון – שם הם שוב הקימו מדינה בתוך מדינה (“פתח – land”), הציתו את מלחמת האזרחים הלבנונית, והביאו בסופו של דבר למעורבות הישראלית ולמלחמת לבנון הראשונה ב-1982.

תעמרי עבר ללבנון

תעמרי עבר ללבנון, פיקד על יחידות אש”ף בצידון והקים את מנגנוני הנוער המגויסים של הארגון. בדרום לבנון הוא הפך למפקד שטח מובהק. ערב מבצע שלום הגליל ב-1982 הוא אפילו אירח במפקדתו את הסופר הבריטי ג’ון לה קארה – מפגש שזכה לאזכור בהקדמה לספר “המתופפת הקטנה”.

מנהיג האסירים והסיפור על “הפיתה” שסימן לתעמרי שישראל חלשה!

כשישראל נכנסה ללבנון, תעמרי נעצר והוכנס למחנה המעצר אנצאר. גם בין הגדרות הוא לא פסק מלפעול. הוא הפך למנהיג העצורים, חיבר מדריכים ללכידות ומורל, ואף הוביל מרד שבמהלכו הוצת המחנה. שם, בין חומות אנצאר, נולד גם אחד הסיפורים המפורסמים והמטלטלים ביותר עליו:

תעמרי זיהה סוהר ישראלי שאוכל פיתה במהלך חג הפסח, היה לו מאוד מוזר כי הוא יודע שבחג הפסח, יהודים אוכלים מצות. הוא פנה מיד אל חבריו הכלואים ואמר להם שעם שמזלזל במורשת ובשורשים של עצמו, לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן במאבק על הארץ, וזה הסימן מבחינתו שהמאבק הפלסטיני יצליח.  בעוד המערכת הישראלית ראתה בו פשוט עוד עצור, הוא זיהה את הסדק הערכי והתודעתי בצד הישראלי.

המלכה דינה והמלך חוסיין ביום חתונתם, 1955. שנים לאחר גירושיהם, נישאה דינה לסלאח תעמרי. הקשר המלכותי הזה העניק למפקד השטח של פת”ח מעמד בינלאומי יוצא דופן וסייע בניהול המשא ומתן לשחרורו מעסקת השבויים ב-1983. קרדיט: UPPA/Photoshot

שוחרר בעסקת שבויים

בשנת 1983 שוחרר תעמרי במסגרת עסקת שבויים רחבת היקף. את המשא ומתן ניהלה בין היתר רעייתו, הנסיכה דינה – לשעבר אשתו הראשונה של חוסיין מלך ירדן. משם הוא עבר עם שאר ההנהגה הפלסטינית לגלות בטוניס. וזו נקודת מפנה חשובה – כל הטרוריסטים הפלסטינים היו אמורים להשאר בטוניס עד עצם היום הזה. רק שזה לא מה שקרה בפועל.

סלאח תעמרי בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית (PNC), עמאן, 1984 משתתף במושב ה-17 של המועצה הלאומית הפלסטינית בירדן. הצילום נתפס זמן קצר לאחר שחרורו ממחנה אנצאר בלבנון במסגרת עסקת השבויים ב-1983, ומציג אותו בלב הנהגת אש”ף הפוליטית בגלות.

נרמול הטרור על ידי התקשורת הישראלית

אלא שכאן נכנסה התקשורת הישראלית לתמונה והאיצה את התהליך. העיתונות לא המציאה את תעמרי ולא פעלה בחלל ריק – בעוד המגעים והגישושים מול אש”ף כבר החלו להתגלגל מאחורי הקלעים, התקשורת העניקה לתהליך הזה אור יקרות, במה ומקום ציבורי. עיתונאים כמו אהרון ברנע פגשו את תעמרי ואת אשתו, והמפגשים הללו תורגמו לרב-מכר – “ללכת שבי”. במקום להתייחס למפקד שטח של ארגון טרור כאל אויב, עטפו אותו בהילה אקזוטית, הפכו אותו לגיבור תרבות וסללו את הדרך להלבנת התדמית שלו בציבור, עוד לפני שהפוליטיקאים חתמו על ההסכמים.

מוזמנים גם לקרוא את המאמר המרתק על כתבי עיתון הארץ שהגנו על ערפאת בגופם. הנה לחצו כאן 

ואז הגיעו הסכמי אוסלו.

הקונספט הישראלי של שנות ה-90 התבסס על ההנחה שחליפה, משרד ומנגנון שלטוני יעשו את שלהם, וששיחות דיפלומטיות ימירו את המאבק המזוין בהסדר פוליטי. אדריכלי אוסלו טענו שהשליטה באוכלוסייה אזרחית היא אסון  וכעבור ישראל, וחייבים לייצר הנהגה פלסטינית מתונה. מנגד, המבקרים החריפים הזהירו כבר מהרגע הראשון: אי אפשר לקחת ארגון טרור, להלבין אותו, ולהניח שהוא ישנה את עורו ויעבוד בהתאמה לאינטרסים של זכויות אדם, מתינות ושלום.

מושל מחוז בית לחם מטעם הרשות הפלסטינית, סלאח תעמרי, בביקור במרכז למורשת ורקמה בעיר לצד מהא א-סאקא, 1998. פירות הסכמי אוסלו: הפיכת מפקדי הטרור לאנשי ממשל רשמיים בחליפות מחויטות. קרדיט: אוסף מהא א-סאקא (Maha Saca Collection)

מדינת ישראל מחזירה את הטרוריסטים מטוניס

במקום לראות בתעמרי ובחבריו בסיס איום, מדינת ישראל פתחה את השערים והחזירה את “אנשי טוניס” ישירות לתוך יהודה, שומרון ועזה. נתנו להם נשק, לגיטימציה ושטח. תעמרי לא חזר בתשובה ולא עבר שום תהליך של התמתנות. הוא נבחר למועצה המחוקקת הפלסטינית ב-1996, מונה לשר ברשות הפלסטינית ובהמשך מונה למשרת מושל מחוז בית לחם.

הפרדוקס הגיע לשיאו בשנת 2002, במהלך מבצע חומת מגן. כשרשות הפלסטינית העניקה חסות למחבלים חמושים שהתבצרו בכנסיית המולד בבית לחם, מצאה את עצמה מדינת ישראל מנהלת משא ומתן מול אותו סלאח תעמרי בדיוק – האיש שאותו כלאה שני עשורים קודם לכן בלבנון. הלבנת אש”ף איפשרה לאנשים שחיו על חרבם לעטוף את עצמם במעמד רשמי ולהמשיך לנהל את אותו המאבק בדיוק, הפעם בחסות חסינות דיפלומטית.

פרוץ האינתיפאדה

האשליה הזו התנפצה ישירות לתוך גל הפיגועים של שנות ה-90, מחיר הדמים הכבד של האינתיפאדה השנייה, ועד הקונספציות שקרסו בטבח של ה-7 באוקטובר.

כשסלאח תעמרי נפטר בשנת 2022, נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) פרסם הודעה מיוחדת והגדיר את כל חייו כ”הגנה על עמו ומולדתו והמאבק הלאומי”. שום חרטה, שום נטישה של הדרך. הסיפור של תעמרי – מירדן ללבנון, מאנצאר לטוניס, ומטוניס ישירות לתוך מוקדי השלטון ביהודה ושומרון – אינו רק סיפור אישי.

הוא מקרה בוחן שמראה בדיוק איך עבדה השיטה, ואיך הלבנת הטרור הפכה לכשל המרכזי של הסכמי אוסלו.

סלאח תעמרי בדיוקן רשמי כאיש הממסד והשלטון ברשות הפלסטינית. מנהיג שמעולם לא התנער מדרכו, אך עטף אותה בלגיטימציה דיפלומטית

לסיכום, הבעיה לא היתה רק החזרת אנשי טוניס, כטעות טקטית, אלא ההנחה שאיש שחי על חרב יכול לעטות חליפה ולהפוך לשותף בלי לוותר על היעד. תעמרי הוא אינו דמות שולית, הוא גם לעולם לא התנער מהמאבק שלו “לשחרור פלסטין”, וגם אחרי שחזר לישראל, הוא נשאר בדיוק באותו הציר. זהו סיפור אישי,  שמספר את הסיפור של כולנו עד ה 7.10 ומעבר לו.