יום עצמאות בויאטנם

מתוך השכול, הרווחנו את הזכות שלנו להתקיים פה במדינת ישראל, עצמאות שמח!

מתוך החיבור, האהבה, הערכים שעליהם גדלתי ואני מקדשת של אהבת האחר, של אהבת הארץ, שלא משנה לאן אלך תמיד פה הוא הבית שלי.

השבוע אני בווייטנאם רחוקה פיזית, רחוקה מאוד. עוברת לי בבוקר בין הרחובות כאשר שלטים ונורות צבעוניות מקשטים אותה בכל עבר, הם גם עומדים לחגוג את יום העצמאות שלהם. את ווייטנאם-הצרפתים עזבו וגם האמריקאים, והם לגמרי לבדם בונים אט אט ומשקמים את ההרס שהיה פה, הם מתרגשים ומתכוננים לחגוג ממש בסוף החודש את סיום המלחמה. הם לא רוצים שיזכרו את ווייטנאם כשם נירדף למלחמה, הם מחייכים, נדיבים, סבלניים..

ואני מתעקשת למצוא את הזמנים המדויקים של הצפירות ולעמוד לקולם, להשאיר את החבר מעבר לקו בסקייפ בשביל שארגיש כי כולנו אכן רקמה אנושית אחת חיה.
אותנו לא עזבו את האמריקאים, הם עדיין כאן גם אם הם שם, אותנו לא עזבו כל מדינות ערב המכתרים אותנו, אותנו לא הניחו לנפשינו, לנו מלחמת העצמאות היא אתגר שלא נגמר.

ולמרות הכל אנחנו מנסים ולרוב גם מצליחים להבין מה המדינה הזו השיגה ב 67 שנה בלבד!

בשעת בוקר בין ההפסקות של הסדנאות, אני מוצאת את עצמי מעלה תמונות מהפייס ומראה לנוכחים, מספרת להם על החיילים והחיילות, מספרת בשבחם, מדברת מהבטן, כל מילה נוגעת בעצב חי ונושם.

אלו הגברים והנשים והילדים שלנו. כן, הם קצת עצבניים, קצת חצופים, אבל הם ילדים שיודעים מהי חברות אמת, הם לומדים מה שלא מלמדים בשום מקום אחר- רעות!

אני מוסיפה, שאנו הישראלים, חוגגים מיד אחרי שאנחנו מתפרקים לרסיסים.

אני מחזקת, שיש לנו גם לוחמות ולא רק בצבא. אנחנו עם מלא באש. (לפעמים קצת שורפת, טוב את החלק הזה לא שיתפתי) ואז אחת המשתתפות, וייטנאמית מקומית (בחורה צעירה, ומוכשרת המנהלת עסק גדול), אומרת בקול – אני גם רוצה להתגייס לצבא שלכם! כזה דבר תמיד חלמתי לעשות.

לא יודעת מה מדבריי גרם לה לרצות להתגייס, אבל אולי שווה להמליץ לאלו ששכחו את החשיבות בגיוס. וגם אם לא, גייסנו בתודעה עוד אחת.

אז בין לבין הנחיית צוותים, הסקייפ היה פתוח לשמוע את הצפירה האמיתית, ועכשיו פה מרחוק אניף דגל ואחגוג את יום העצמאות.