112 מיליארד שקל: אושרה עסקת הגז הגדולה בתולדות ישראל עם מצרים!

איך הגענו עד הלום?

לפני כעשור, כשדיברו כאן על גז, האווירה הייתה כמעט היסטרית.

“שוד הגז”, “מכרו את העתיד”, “הטייקונים גוזלים את הציבור”, “ישראל תישאר בלי משאב אסטרטגי”.

הרעיון לייצא גז נתפס אז כהפקרות. כטעות היסטורית. כאיום על הכלכלה ועל הדורות הבאים.

באותן שנים, ישראל הייתה מדינה קטנה עם מאגרי גז – אבל בלי תשתית, בלי עומק אזורי, ובלי הבנה ברורה מה עושים עם זה.

הוויכוח היה כמעט כולו פנימי: כמה יישאר לנו, מי ירוויח, מי יפסיד.

בלב המחלוקת עמדו מאגרי תמר ולווייתן.

בהמשך הצטרפו גם כריש ותנין. (מי לעזזל נתן את השמות האלו )

במבט לאחור, אלה לא היו רק מאגרים – אלא הבסיס למהפכה אנרגטית שלמה.

זה הרגע לחמם מנועים.. !

ואז התקבלה החלטה שלא הייתה פופולרית: לא לשבת ולהתבונן על הגז בתוך הים – אלא להשתמש בו.

לפתח תשתיות, לאפשר יצוא מבוקר, להקים קרן עושר, ולהפוך משאב טבעי למנוף אסטרטגי.

זה לא קרה ביום אחד.

שנים עברו של רגולציה כבדה, ויכוחים, עיכובים, והשקעות אדירות.

אבל בהדרגה, ישראל הפכה לעצמאית אנרגטית.

ובהדרגה, התחיל גם היצוא – קודם לירדן, אחר כך למצרים.

במקביל, העולם סביבנו השתנה.

אירופה חיפשה נואשות גז לא-רוסי.

טורקיה ניסתה למצב את עצמה כצומת אנרגיה אזורי ולבנות צירי השפעה חדשים.

מצרים – שבעבר חלמה להיות מעצמת LNG – מצאה את עצמה עם ירידה בהפקה, משבר כלכלי ותלות הולכת וגוברת בייבוא.

ירדן, מדינה דלה במשאבים, נשענה יותר ויותר על מים וגז מישראל.

ואז הגיע אוקטובר 2023.

מלחמה קשה מאוד, זעזוע אזורי, רחוב ערבי סוער, ולחצים כבדים – גם מבפנים וגם מבחוץ.

דווקא שם קרה דבר מעניין:

הסכמי השלום לא קרסו. (טפו טפו -חאמסה שום שמן זית!)

הגבול הארוך עם מצרים נשאר שקט (להוציא הברחות), הכוונה שהצבא המצרי לא דהר לכיוון שלנו.

היחסים עם ירדן לא נותקו.

לא מתוך אהבה – אלא מתוך אינטרס.

ובתוך המציאות הזו, נחתמה והובשלה עסקת הגז עם מצרים – עסקה בהיקף של כ-35 מיליארד דולר, יצוא של 130 BCM עד 2040, והרחבה משמעותית של מאגר לווייתן.

מדובר בהזרמה של כ-12 BCM בשנה למצרים, לצד השקעות תשתית של עשרות מיליארדים והגדלה דרמטית של יכולת ההפקה בישראל.

העסקה הזו משמעותית לא רק כלכלית, אלא גיאופוליטית.

מצרים תלויה בגז הישראלי – גם לצריכה פנימית וגם ליכולת היצוא שלה לאירופה.

תלות כזו מצמצמת מאוד את מרחב התמרון שלה, ומקשה עליה להתקרב לטורקיה באופן שעלול לפגוע באינטרסים הישראליים או לייצר רצף אזורי עוין – מעין חצי סהר שסוגר על ישראל.

במילים פשוטות: ישראל יושבת בפועל על השיבר האנרגטי של מצרים.

חשוב להבין: זה לא רק סיפור של ביטחון או יחסי חוץ.

שר האנרגיה הדגיש שההסכם כולל מנגנונים שנועדו לשפר את מחיר הגז לשוק הישראלי.

כלומר, לא רק יצוא – אלא גם עיגון אינטרס פנימי.

לא רק ביטחון – אלא גם תשתיות, יציבות אנרגטית וחוסן כלכלי.

הוויכוח על קרן העושר ׳קרן שאליה מוזרמים רווחי הגז לטובת הדורות הבאים׳ והוויכוח על יוקר המחיה לא נעלם – והוא גם מוצדק.

עוצמה מדינתית צריכה בסוף לפגוש את חיי היומיום.

אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שבשנתיים של מלחמה, המשק הישראלי לא קרס, האינפלציה התמתנה, האבטלה נשארה נמוכה, והמדינה המשיכה לתפקד. (בלי לזרוק לפידים!) וכן.. נכון! יש עוד הרבה מה לעשות … אבל הפוסט מתמקד בעסקה החשובה הזו!

לסיכום, אחרי עשור של התנגדויות ואזהרות מבית, ומלחמות ולחצים אזוריים, המציאות ברורה:

ישראל איננה רק מדינה עם מאגרי גז.

היא הפכה למעצמת אנרגיה אזורית, שמצרים וירדן נשענות עליה בפועל – גם בזמנים של עימות ואי-יציבות.

–

אם חשבתם שעסקת הגז של ישראל גרועה, חכו שתשמעו על קפריסין>> הקליקו כאן למאמר.

–

ועדיין… לכל מי שנשארה לו מחשבה פתוחה על ההתחמשות של מצריים?

הקלטתי לאחרונה – פרק חשוב בנושא מצרים:

>> מוזמנים להקשיב לפרק על מצרים – בערוץ היוטיוב – ׳דרך המחשבה׳