אהרון אהרונסון – ראשון לאנשי המדע היהודים בא”י וראש מחתרת הריגול ניל”י

יש דמויות היסטוריות שהשאירו חותם כל כך גדול על המדינה שלנו, והנה אחד מהם.

דמותו של אהרן אהרנסון מרתקת, צבעונית ואף שנויה במחלוקת, אך היא גם מציעה זווית ניתוח חיונית להבנת המזרח התיכון של תחילת המאה העשרים – עולם שלפני הסכמי סייקס-פיקו שבו הגבולות והזהויות עוד היו נזילים לחלוטין.

אהרנסון לא היה רק חלוץ חקלאי אלא אדם רב-כישרונות שחיבר בין מדע הטבע, גאוגרפיה, מדינאות ומודיעין – חיבור שהיה אפשרי רק ברוח התקופה ההיא, שבה דעיכת האימפריה העות’מאנית פתחה פתח ליוזמות אישיות של יחידים לעצב מציאות גיאופוליטית חדשה. הניתוח של פועלו מאפשר לנו לראות כיצד התנהלו הדברים ברגעים שבהם המזרח התיכון עמד על פרשת דרכים גורלית.

הניגודיות באישיותו של אהרנסון בולטת בכל שלב בקריירה שלו – בואו נתחיל עם סיפור חייו ולשם כך – נחזור אחורה עד 1876 יום הולדתו בעיירה בקאו שברומניה, באותה תקופה האימפריה העות’מאנית הלכה ואיבדה את אחיזתה בבלקן ורומניה עצמה נלחמה על עצמאותה הלאומית, במקביל להתגברות גלי האנטישמיות המודרנית באירופה. כבר בשלב זה החלה מלאכת בניית המיתוס המשפחתי, כאשר אביו, אפרים פישל, שהיה יליד ברדיצ’ב וראש קהילת בקאו, תואר בסיפורים המאוחרים כתלמיד חכם וגיבור רוח שנאסר בגלל עלילת דם מומצאת ועונה קשות, אך סירב להוציא מפיו עדות שקר כדי להציל את עצמו.

אמו, מלכה אהרנסון (לבית פלדמן) יוחסה ישירות למשפחת אפרתי המגיעה עד לזרע דוד המלך. הנרטיב הזה של גבורה ומלכות שזורם בדם המשפחתי נוצר כדי להכין את הקרקע לחזרתם לארץ-ישראל, והוא מעיד בעיקר על הצורך של המשפחה לייצר לעצמה מעמד של אצולה מקומית עוד לפני שהניחו את כף רגלם על האדמה.

בשנת 1882, כשהוא בן שש בלבד, עלה אהרן עם משפחתו לארץ-ישראל, בדיוק בשנה שבה הוקמו המושבות הראשונות ותחת תנאי מחיה בלתי אפשריים מול פקידות עות’מאנית עוינת.

המשפחה התיישבה בזכרון יעקב, על חוטם הכרמל, שם ספג אהרן הצעיר חינוך מפוצל וטעון במיוחד. מצד אחד, אביו שלח אותו ללמוד אצל רבי אורי פיש, שהיה תלמיד חכם גדול ומפורסם מחברון, וגם אדם חזק פיזית שהביס את “שמשון הגיבור” הנודד בכיכר המושבה. לפי הסיפורים, אותו גיבור נודד הציע חמישה נפוליאונים זהב למי שיצליח לפתוח את אגרופו הקמוץ, וכאשר כולם פחדו – עלה רבי אורי לבמה, קרא “לך השם העוז והגבורה”, פתח את היד החזקה ולקח את המטבע באומרו – זה תמורתי.

הדמות של רבי אורי עיצבה את תפיסתו של אהרן לגבי החיבור שבין רוח לכוח פיזי, מודל של יהודי חדש שאינו מסתפק רק בתפילות אלא לוקח את גורלו בידיו. במסגרת החינוך הדתי המעמיק הזה, אהרונסון לא סתם רפרף על המקורות אלא ישב ולמד תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי בצורה שיטתית ומלאה אצל רבי אורי.

הידע הרחב הזה בשני התלמודים והבנת הניתוחים המשפטיים והמדעיים המוקדמים בגפ”ת ( גמרא, פירש רש-י, תוספות). הם שנתנו לו מאוחר יותר את השפה והמתודולוגיה לפרש את צמחי הארץ ואת האקלים שלה, תוך הפיכת הטקסטים הדתיים לכלי עבודה חילוני ומדעי.

באותם ימי ילדות נולדה האגדה סביב פואימת בר כוכבא של נפתלי הרץ אימבר, מחבר התקווה, שביקר במושבה וראה את פישל ואהרן חורשים את האדמה,

לפי המיתוס שנפוץ במושבות, המשורר דמיין את בר כוכבא מגיח מבין הצללים ומפקיד בידיהם של האב והבן את חרב המרד ואת נס הגאולה.

אהרון אהרנסון (שורה עליונה, שני מימין), בחברת פקידי הברון. 1890 (PHG\1020220)- קרדיט תמונה -הארכיון הציוני המרכזי

אהרון המוכשר התבלט בבית הספר של המושבה בידיעותיו בבוטניקה. עד כדי כך התרשמו ממנו פקידי הברון, עד שבגיל 12 הוא התבקש להפסיק את לימודיו ולהתגייס למנגנון, לתור את מושבות הברון על גב סוס, למסור הוראות מן הפקידים לחקלאים ולשמש כמעין פקח- בשנת 1893, כשהיה בן שבע-עשרה, נשלח אהרנסון במימונו של הברון רוטשילד ללמוד אגרונומיה בבית הספר הגבוה לחקלאות בגריניון שבצרפת. הלימודים הללו היוו נקודת מפנה דרמטית בחייו, שכן שם נחשף למתודולוגיה המדעית המערבית הקפדנית ולפיתוחים החקלאיים המודרניים ביותר של התקופה, כלים שישמשו אותו מאוחר יותר כדי להגדיר מחדש את גבולות הפיתוח של ארץ ישראל.

כשחזר מצרפת בתחילת המאה העשרים, הוא כבר לא היה נער מושבות פשוט אלא אגרונום משכיל ובעל שם שהתכתב עם גדולי המומחים בעולם. באותם ימים חווה העולם תנופת מודרניזציה ופיתוח טכנולוגי מהיר, אך בארץ-ישראל הזמן כאילו עמד מלכת.

במוצאי ראש השנה 1904 הוא יצא למשלחת חקלאית סודית בעמק יזרעאל כדי לבדוק חלקות אדמה לרכישה עבור הקרן הקיימת,

יחד עם אהרן איזנברג (חלוץ, איש העלייה הראשונה, ממקימי המושבה רחובות), ובתו יהודית הררי, שהפצירה באביה להצטרף. הנסיעה נמשכה שמונה-עשרה שעות מתישות במרכבה הרתומה לשלושה סוסים, תוך הימנעות ממעבר ביישובים יהודיים כדי לשמור על סודיות.

הם סעדו ארוחת בוקר על שפת הירקון וצהריים בצל עץ חרוב, והגיעו לזכרון יעקב בלילה. עם עלות השחר יצאו לכיוון חיפה, כאשר אהרנסון ומשרתו רוכבים על סוסות ערביות אצילות וחמושים בנשק. בזכרונותיה הרומנטיים של יהודית הררי מפורק מיתוס החלוציות הפשוט והסוציאליסטי והיא מציגה אהרנסון אחר לגמרי, מעין ג’נטלמן אירופאי- הם עלו אל הר הכרמל המזרחי בדרך פרטית שסללו הנזירים הצרפתים, שגבו מס דרכים מכל עגלה שעברה. הכרמל היה עזוב ושומם, מלבד גינות הנוי של המנזרים, וליהודים לא היה שם אף שעל אדמה. גרמני זקן אמר להם בגאווה – הכרמל שלנו יפה, בעוד הם מביטים אל המפרץ השומם.

למחרת רכבו אל מעיין סימוניא, שם נשארה יהודית עם המרכבה והעגלון, והצוות יצא לתור את הקרקע. הפלאחים המקומיים היו שונים מערביי יהודה, בעלי קומה נאה ולבושים בגדים ססגוניים. בעל פרדס קטן הגיש להם פירות, והוא עצמו נראה כפסל חי בתוך הנוף, לבוש כתונת שחורה עטורה בשוליים ארגמניים, חגור אבנט שני, נעול נעליים אדומות ועל ראשו כאפיית משי שחורה שזורה בפסי כסף וזהב. ליד המעיין עמדה מושבה גרמנית נטושה שהבניינים שלה נהרסו בידי השכנים לאחר שתושביה חלו בקדחת וברחו, והשטח כולו היה אמנם פורה אך מלא בביצות של יתושי קדחת.

החלקה השנייה שהוצעה למכירה הייתה בקרבת גבעת המורה, ליד נצרת, אזור נוצרי עוין שבו אריסים מקומיים התנגדו למכירה. בדרך לנצרת נשבר גלגל המרכבה והם נכנסו לעיר רכובים על סוסים. בדרך פגשו רוכבים בדואים רעולי פנים, והאגדה המשפחתית מספרת כי אלו שודדי העמק המפורסמים האורבים לסוסתו האצילה כבר שנתיים, אך הוא בטוח בה כי היא אינה מרשה לאיש מלבדנו לרכוב עליה.

באותו לילה, במלון הגרמני היחיד בנצרת, הם התעוררו בשתיים בלילה לקול יללות בהלה של: “שדדו את סוסותינו!” – השודדים פירקו את הקיר הכל-כך דק של האורווה, עלו על סוסת המשרת והובילו את סוסתו של אהרנסון ברסן בלי לנסות לרכוב עליה, עוקפים בקלות את היהירות שלו. למחרת הם שכרו עגלה קלה ונסעו לעין חרוד מול הרי הגלבוע והתבור.

אהרנסון, בראותו את פניה הנפולות של הררי מול העמק החרוך של סוף הקיץ, אמר לה: כי את העמק צריך לבקר באביב, כשהוא מלא שעורה, תירס ופרחי בר, וכי הארץ שוממה ומחכה לידיים עבריות שיגאלו אותה.

המשא ומתן עם המושל הטורקי נמשך שנים ארוכות, ורק בשנת 1911 אושרה הקנייה ועשרים מחברי ארגון השומר עלו על אדמת מרחביה, הוכרחו להביא מים בחביות מעפולה כי בעל הטחנה הערבי-נוצרי סירב למכור להם נוזלים, ושלושה חודשים לאחר מכן נרצח השומר יחזקאל ניסנוב בדרכו להביא כלי עבודה.

שנה לאחר מכן, ב-1906, הגיע הרגע המכונן שבו מצא אהרנסון את אם החיטה באחד הכרמים של ראש פינה. עבור האיכרים המקומיים החיטה הזו הייתה סתם עשב שוטה ומטרד שיש לעקור כדי שלא יפריע לגפנים, אך אהרנסון השתמש בהשכלתו הצרפתית ובמתודולוגיה המדעית המערבית כדי לזהות את האב הקדמון של החיטה התרבותית.

הגילוי של אם החיטה היו אחת התגליות החקלאיות החשובות בהיסטוריה ! מה שהפך אותו בבת אחת לאדם מפורסם בקנה מידה עולמי, ופתח לו דלתות באוניברסיטאות ובמוסדות מחקר בארצות הברית ובגרמניה. כאשר הציג את הגילוי, נשמעו שבחים עצומים, עד כדי כך שסופר כמו ד”ר יעקב מיכלין היה מספר בגאווה על פרופסור צרפתי שהתלהב כל כך מהתגלית של אהרנסון במהלך הגנה על תזה שעסקה בכלל בשאלה מהו המן שאכלו בני ישראל במדבר, עד שהפרופסור שכח לחלוטין מהמן והתמקד רק באם החיטה של האגרונום הארץ -ישראלי.

הגילוי הפך מייד לגרסה הציונית של תפוח הניוטון, תוך שכתוב קל של ההיסטוריה שהציג אותו כעילוי צעיר בן 24 במקום בן 30, כי המיתוס היה זקוק לילד פלא. הגילוי העניק לו יוקרה בינלאומית עצומה, ואפשר לו להקים את תחנת הניסיונות בעתלית שהייתה המעוז המדעי המודרני היחיד באימפריה העות’מאנית הדועכת.

לימים, היו מי שראו באהרנסון את “חוזה מדינת ישראל” האמיתי ומחולל רעיונות מהפכניים, שכן הוא הוכיח שארץ ישראל אינה שממה חסרת עתיד אלא ערש חקלאי בעל פוטנציאל עצום שיכול להזין מיליוני בני אדם.

הארץ⁩, 15 יולי 1966⁩ – מתוך הספריה הלאומית

הוא ניסה לייבא את המודרניזציה הזו בכוח והביא לארץ את המכונית הראשונה בשנת 1912, אך היא התרסקה ויצאה משימוש על סלעי הדרכים המשובשות של הארץ, עדות מטאפורית לניסיון שלו לכפות קידמה וטכנולוגיה מערבית על תשתית פיזית ואנושית שבזמנו עוד לא יכלה להכיל זאת.

המכונית הזו הייתה פיל לבן בתוך ארץ של גמלים וחמורים. הטורקים בכלל לא ידעו איך לאכול אותה, שכן לא היו להם חוקים, רישיונות או כבישים מתאימים, ואהרנסון פשוט נסע איתה על שבילי עיזים וסלעים עד שהיא הפכה לגרוטאה יקרה. זה לא הפריע לו – הוא רצה להביא את אמריקה לכאן, גם אם המזרח התיכון עוד לא היה מוכן לזה.

לצידה, היה לו עוד מפעל עצום – הספרייה המדעית שלו, שהכילה למעלה מעשרים אלף ספרים שהוא אסף מכל העולם בתחומי הבוטניקה, הגיאוגרפיה וההיסטוריה. בלב אימפריה עות’מאנית שוממת, שבה לא היו אוניברסיטאות או ספריות מדעיות, אהרנסון הקים לעצמו מעוז אינטלקטואלי פרטי שהצהיר כי הוא אינו זקוק לממסד המקומי. הסוף של הספרייה הזו – כשהטורקים פשטו על עתלית ב-1917 ובזזו ושרפו את מרבית כרכיה – היה הסימן הראשון לכך שהמלחמה הפרטית שלו עמדה להחריב גם את מפעל החיים המדעי שלו. המימון להקמת המפעל המדעי הגרנדיוזי הזה בעתלית לא הגיע מתרומות קטנות של היישוב או מכספי הברון רוטשילד, אלא מגיוס הון אגרסיבי ומתוחכם שניהל אהרנסון בארצות הברית.

הוא השכיל ליצור קשרים אישיים הדוקים עם פילנתרופים יהודים-אמריקאים בעלי השפעה עצומה, ובראשם ג’וליוס רוזנוולד (איש עסקים ונדבן יהודי-אמריקאי) נשיא חברת הענק סירס, ויעקב שיף (בנקאי ונדבן יהודי-אמריקאי), אשר הקימו ועדה מיוחדת למימון התחנה.

הקשר הכלכלי והאישי הזה עם ארצות הברית העניק לאהרנסון לא רק תקציבי עתק למחקר, אלא גם מטריית הגנה דיפלומטית יקרה מפז מול השלטון הטורקי, שהפך לפראנואיד לגבי מעורבות אמריקאית במזרח התיכון עוד לפני כניסתה הרשמית של ארצות הברית למלחמה.

משפחת אהרנסון בחתונתה של שרה, 1914. אהרון שני מימין (PHG\1023787)-קרדיט תמונה -הארכיון הציוני המרכזי

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, הצטרפה האימפריה העות’מאנית ללחימה לצד גרמניה. בארץ השתוללו רעב קשה, מכת ארבה ומגפות, והשלטון הטורקי נקט ביד קשה וחשדנית כלפי היישוב היהודי הקטן שמנה כמה עשרות אלפים בודדים.

אהרנסון, שנחשף להשמדת הארמנים על ידי הטורקים, הבין שכניראה היהודים בארץ הם הבאים בתור ושאין ליישוב סיכוי לשרוד תחת השלטון העות’מאני. הוא עשה השוואה עם חורבן בית שני: ”הטבח רחב ההיקף ביהודים, שנעשה בצו המצביא הרומי טיטוס, הוא האירוע המתועד היחיד בהיסטוריה, השווה בהיקפו לטבח הארמנים”

הוא החליט לפעול באופן חד-צדדי והקים יחד עם אחותו שרה ואבשלום פיינברג את רשת הריגול ניל”י, שפעלה מתוך תחנת הניסיונות בעתלית לטובת בריטניה, מתוך אמונה שרק כיבוש בריטי יציל את המפעל הציוני. זו הייתה החלטה יהירה שסיכנה באופן מודע את קיומו של היישוב כולו ללא הסכמתו, ועוררה זעם עצום מצד המנהיגות הרשמית שראתה באהרנסון מגלומן מסוכן שמשחק בחייהם של אחרים.

אלא שהיכולת של רשת ריגול קטנה לפעול באין מפריע תחת שלטון צבאי עות’מאני אכזרי ופראנואידי הייתה בלתי אפשרית ללא הכיסוי המושלם שסיפקה מכת הארבה שפקדה את האזור בשנת 1915. נשמע קצת מופרך – אבל המציאות עולה על הדימיון – ג’מאל פשה, המושל הצבאי הטורקי הידוע לשמצה, נזקק נואשות לידע המדעי של אהרנסון כדי למנוע רעב המוני שישתק את הצבא העות’מאני, ומינה אותו למפקח הראשי למלחמה בארבה בכל שטחי מצרים, סוריה וארץ-ישראל.

התפקיד הרשמי הזה סיפק לאהרנסון ולחברי רשת הריגול אישורי תנועה חופשיים, כלי רכב וגישה לכל נקודה אסטרטגית בארץ, חסינות מוחלטת וכיסוי אופטימלי שאיפשר להם לאסוף מודיעין צבאי מדויק בחסות השלטון עצמו. מעבר לכך, המלחמה בארבה פתחה לו דלת ישירה וקריטית אל הבריטים עצמם.

אהרנסון השתמש בדוחות המדעיים המפורטים שחיבר על התפשטות הארבה – שעבר גם את הגבול למצרים – כדי ליצור קשר ראשוני עם מפקדת המודיעין הבריטי במצרים. הידע המדעי הייחודי שלו על הגיאוגרפיה, בארות המים ושינויי האקלים באזור סיפק לו את כרטיס הכניסה המושלם ואת אמון הבריטים, שראו בו מקור מידע אסטרטגי חסר תחליף וכך נפתחו בפניו הדלתות המדיניות הגבוהות ביותר.

המלחמה בארבה לא הייתה רק אמתלה לתנועה חופשית בארץ, אלא הצעד הראשון שהפיל את חומות החשדנות הבריטיות. אהרנסון רתם את הידע שלו על הארבה כדי למפות באופן מדויק ואישי את חצי האי סיני, תוך רישום מיקומם של בארות המים, צירי התנועה האפשריים ומצבי הביצורים של הצבא העות’מאני.

המידע הבוטני והגיאוגרפי הזה הועבר ישירות למפקדת המודיעין הבריטי במצרים, והפך לקלף הניצחון ששינה את תוכנית המערכה הבריטית ואפשר את הפלישה דרך המדבר אל הארץ.

ההישג המודיעיני העצום הזה והאמון המוחלט שרכש אהרנסון אצל ראשי הצבא והמודיעין הבריטי היו למעשה התשתית המדינית שעליה נבנתה הצהרת בלפור בשנת 1917. בזמן שאהרנסון שהה בבריטניה, הוא השתמש בדוחות המודיעין ובמשקל האסטרטגי של רשת ניל”י כדי להוכיח לקובעי המדיניות הבריטים, ובראשם מארק סייקס, כי היישוב היהודי בארץ אינו נטל אלא שותף מודיעיני וצבאי חיוני במזרח התיכון.

הלחץ הממוקד והנתונים הקרים שהוא סיפק היו הגורם המכריע שהעניק למנהיגות הציונית את הלגיטימציה ואת הדחיפה המדינית שהובילו לפרסום ההצהרה ההיסטורית.

אבל חשוב להבין -אהרנסון עצמו לא היה בארץ-ישראל – הוא ניהל את האופרציה מרחוק, תחילה ממצרים ולאחר מכן מבריטניה, שם עסק באנליזה, פגישות עם קציני מודיעין ודיפלומטיה ברמת המאקרו. הנתק הפיזי הזה בין המוח המתכנן שיושב במשרדים מוגנים מחוץ לארץ לבין השטח החשוף שנמחץ ועונה בזכרון יעקב ובעתלית יצר מתח קשה וחשף את הניגוד העמוק שבין הראייה האסטרטגית שלו לבין המחיר האנושי המיידי של החלטותיו.

בשעה שאהרנסון ניהל את המערכה המדינית והמודיעינית מחוץ לגבולות הארץ, הרשת התפרקה, אבשלום פיינברג נרצח בחולות סיני ושרה אחותו נותרה מאחור ונשאה במלוא המחיר הפיזי הנורא של ההחלטה לרגל.

שרה אהרונסון

מה שקרה בפועל הוא-  שלאחר חשיפת הרשת על ידי הטורקים, היא נכלאה ועונתה באכזריות קיצונית במשך ארבעה ימים רצופים – ציפורניה נתלשו, היא ספגה מכות קשות והצלפות, ומרוב כאב ועינויים פיזיים – היא לא עמדה בסבל הנוראי ומתוך חרדה עמוקה שבמצב הזה של טירוף וכאב בלתי נסבל היא תישבר ותסגיר את שמותיהם של חברי המחתרת שנותרו חופשיים, היא הערימה על שומריה, ביקשה להיכנס לחדר האמבטיה כדי להתרחץ, ושם ירתה בראשה באמצעות אקדח שהוסתר מבעוד מועד בתוך סדק בקיר. היא לא מתה מיד מהירייה, אלא שכבה מעונה, משותקת ומחוסרת הכרה למחצה במשך שלושה ימים ארוכים של גסיסה בבית המשפחה, עד שנפחה את נשמתה.

עם סיום המלחמה והכיבוש הבריטי, הגיע אהרנסון לשיא כוחו הפוליטי והשתלב במשלחת הציונית לוועידת השלום בצרפת לצד חיים ויצמן. הוא הביא אל שולחן המשא ומתן תפיסה ממלכתית ומושגים מודרניים של כוח, צבא וריגול שהיו זרים ומפחידים עבור המנהיגות הישנה שהורגלה בשתדלנות זהירה (חשיבה יהודית גלותית -שהניחה שהיהודי הוא תמיד נתין חסר אונים – שתלוי לחלוטין בחסדי השלטון הזר).

המפות שאהרונסון שירטט והציג בוועידת השלום בצרפת בשנת 1919 שיקפו גישה מודרנית וריאליסטית לחלוטין של הגדרת ריבונות. אהרונסון קבע את הגבול הצפוני על נהר הליטני ואת הגבול המזרחי בעבר הירדן מתוך הבנה בוטנית וגיאוגרפית עמוקה שרק שליטה במקורות המים הגדולים ובאזורים הפוריים הללו תאפשר למדינה עתידית לקלוט מיליוני מהגרים ולשרוד כלכלית ותעשייתית.

המפות האלה היו למעשה תוכנית פיתוח קרה ומחושבת, אך הבריטים מיהרו להניח בצד את דרישותיו ותביעותיו הפוליטיות ברגע שהסתיימו הקרבות והשתנו האינטרסים הגיאופוליטיים של האימפריה.

הם אמנם ידעו להעריך את המידע המודיעיני המדויק שאהרנסון סיפק להם על נתיבי המים, בארות המדבר והטופוגרפיה המקומית, שהיה קריטי לניצחונו של הגנרל אלנבי, אך עבורם הוא היה נכס זמני ויעיל, ותו לא. מפות הליטני הנועזות הללו נשארו על שולחנות הדיונים בצרפת כטיוטות היסטוריות לא רלוונטיות שהוקרבו לטובת הסכמי חלוקת האזורים מול הצרפתים, וכל התוכניות והשאיפות הפוליטיות שלו נקטעו בפתאומיות במאי 1919, כאשר מטוסו הבריטי התרסק מעל תעלת למאנש בדרכו מבריטניה לצרפת, והוא נעלם במצולות בגיל 42.

לאחר מותו של אהרן ושל אביו פישל ב-1939, הפך הבית הריק בזכרון יעקב לזירה של מאבק פוליטי יצרי על עיצוב הזיכרון. המשפחה התפזרה – אחיו שמואל גר בחיפה, ואחיו אלכסנדר ואחותו רבקה חיו בשוויץ, כשהם מקדישים את זמנם להכנת הכרך השני של ספר המחקרים של אהרן על צמחיית הארץ.

מדריך צמחים – קרדיט- הספריה הלאומית

הכרך הראשון, שתורגם מצרפתית לעברית, עסק בצמחיית עבר הירדן המזרחי, והכרך השני עסק בעבר הירדן המערבי. בבית עצמו נשמרה העשבייה המפורסמת של אהרן, ובה משפחות צמחים מיובשות ומסודרות משני עברי הירדן. ספרייה המדעית שנבזזה בחלקה נאספה מחדש, והמשפחה שמרה בקנאות על יומנו הפוליטי המסתורי, בתקווה לפרסמו בעתיד כדי לשפוך אור על אחורי הקלעים של המצב המדיני.

אגף דירתו של אהרן נשמר בדיוק כפי שהיה עשרים שנה קודם לכן – הרהיטים כוסו בסדינים, וילונות הגנו על החדרים מפני להט השמש, ובפינת חדר המנוחה הוצבה תמונתו של אבשלום פיינברג, שתי חרבותיו, ושיר שלו שתורגם בכתב ידו של חיים נחמן ביאליק. ליד חדר האמבטיה שבו שמה קץ לחייה שרה, ובסמוך לתעודת ההרשמה בספר הזהב שנמסרה על ידי ציוני שנחאי, למדו המבקרים להבין כיצד הפכה העלילה הזו לסמל של גבורה יהודית מחודשת.

הארץ⁩, 4 מאי 1944⁩ מתוך הספרייה הלאומית

הוויכוח הפוליטי הזה על דמותו המשיך להסעיר את השטח, כפי שמוכיחה הצנזורה העצמית המרתקת של עיתון דבר, שדיבררה את תנועת העבודה, בזמן מותו של האב פישל בשנת 1939. במהדורת הערב העיתון עוד הספיד אותו כאביהם של אהרן הגאון ושרה הגיבורה הנערצה שעזרו לבריטניה בכיבוש הארץ, אלא שבבוקר הגיעה הפאניקה האידיאולוגית של הממסד הסוציאליסטי.

במהדורת הבוקר אהרן כבר מונמך ל”מלומד ידוע”, ששרה מנושלת מהאקטיביזם המחתרתי שלה והופכת לקורבן פסיבי שמתה מות מעונים בכלא הטורקי, וכל ההספדים של אנשי המושבה נמחקים. האידיאולוגיה של מחתרת ניל”י ומנהיגה אהרון אהרונסון אכן היוותה אתגר לתנועה הסוציאליסטית. היא ייצגה עצמאות, יוזמה פרטית ושיתוף פעולה עם מעצמות זרות, בניגוד לקולקטיביזם ולמאבק המעמדי של תנועת העבודה.

בשנים שלאחר מכן, המיתוס של אהרנסון נמתח עוד יותר כדי להציג אותו ואת ניל”י כאבות המייסדים של המחתרות הפורשות, האצל והלחי, וקרובי משפחה כמו איתן בלקינד הפכו לתומכים נלהבים של המחתרות הללו. תומכיהם ניסו לייצר קשר ישיר בין המרד של אהרנסון בטורקים לבין המרד בבריטים, תוך שהם מתעלמים מהסתירה הפנימית העצומה – אהרנסון הרי ביסס את כל האסטרטגיה וההישרדות שלו על ברית הדוקה וסנכרון פעיל עבור אותה בריטניה עצמה. בסופו של דבר,

המוות המפתיע לו בגיל 43 – השאיר את דמותו כחידה לא פתורה של מדען שהקדים את זמנו, אך גם כמי ששילם את מחיר החיכוך הבלתי נמנע בין האינטרסים של המעצמות לבין השאיפות הלאומיות הפרטיות שלו.

אהרן אהרנסון נותר דמות מורכבת שמסרבת להיכנס לתבניות פשוטות, מדען קפדני שחיפש את האמת המוכחת באדמה, מדינאי ואיש מודיעין. שהשאיר את חותמו עד עצם היום הזה.

–

אהרן אהרנסון (21 במאי 1876 – 15 במאי 1919) היה בוטנאי, אגרונום וגאולוג, ראשון לאנשי המדע היהודים בארץ ישראל וראש מחתרת הריגול ניל”י. אהרן הוא אחיהם של שרה אהרנסון ושל אלכסנדר אהרנסון שהיו אף הם חברים במחתרת ניל”י. וויקיפדיה

–

עדויות אישיות מהעוקבים

עודד אלרואי מספר על סבתא שלו, שרה אלבגלי, ביתם של יעקוב ולאה גרד, ילידת זיכרון ובת למייסדי המושבה שעלו מרומניה בשנת 1882 – היא הייתה אז בת שמונה, יצאה מהבית ברחוב המייסדים בניגוד לפקודות העוצר של הטורקים, הסתתרה מאחורי גזע ברוש וראתה שני ז’אנדרמים מובילים את שרה אהרונסון לביתה במעלה הרחוב, ואחר כך שמעה את הירייה..

דני דרסנר משתף בעדות של סבו, זרובבל גולדשטיין – דמות היסטורית מרתקת בפני עצמה שקורות חייה מונצחים בדפי הוויקיפדיה – שהיה גם הוא תושב זיכרון יעקב באותם ימים סוערים – הסבא סיפר כיצד הטורקים הגיעו למושבה במסגרת החיפושים אחרי משפחת אהרונסון, תפסו את כל הגברים ואיימו להוציא אותם להורג אם לא יסגירו אותם, מהלך שסיכן את היישוב כולו והפך את פעילות המחתרת לשנויה במחלוקת קשה ומדממת בתוך הקהילה.

–

ספרים ומקורות מומלצים להרחבת הדעת (נבחרו על ידי עוקבי דרך המחשבה):

• “אות מאבשלום” ו”יד אבשלום” – מאת נאוה מקמל עתיר. (ספרי קריאה המבוססים לחלוטין על אירועים אמיתיים ומספרים על התקופה ועל ניל”י).

• “יומנו של אהרון אהרונסון” – הוצא כספר ע”י אחותו היחידה ששרדה וניהלה את מוזיאון ניל”י (הספר כולל את הדו”ח הכללי בפרק הפוליטי לטורקיה, בו מפרט אהרונסון את הסיבות לטבח הארמנים ותחזיותיו לגבי המשך המדיניות הטורקית).

• “נילי – תולדותיה של תעוזה מדינית” – ספר משנות ה-80 המרחיב על הפעילות של המחתרת.

• “ספר נילי 1917” – מאת מאיר ורטה.

–

הערה – אינני היסטוריונית, אלא כותבת וחוקרת מתוך עניין עמוק בעובדות ובסיפורים האנושיים שמאחורי הדמויות הענקיות- שדרכו כאן על האדמה, לפנינו. המאמר נכתב על סמך מקורות היסטוריים מגוונים ומחקר עצמאי.

מקורות –

• יומנו המדיני של אהרן אהרנסון המתעד בזמן אמת את הפעילות הפוליטית מול מעצמות העולם – לצד שני כרכי מחקריו על צמחיית עבר הירדן המזרחי והמערבי והעשבייה השמורה בזכרון יעקב
• ספר זכרונותיה של יהודית הררי – לבית איזנברג – המתאר את סיור המשלחת החקלאית בעמק יזרעאל בשנת 1904, שעליו נשענים חלקים נרחבים מהתיאורים הציוריים
• מאמרו של דוד סיטון המפרט את סיפורי הילדות על רבי אורי פלשין והפואמה של נפתלי הרץ אימבר, ששימשו בסיס לתיאור הבניינים וההיסטוריה הלאומית
• דפי ארכיון עיתון דבר ממאי 1939 סביב סיקור מותו של האב פישל, המדגימים את המאבק התקשורתי והאידיאולוגיוגרפי על הנרטיב הלאומי
• חומרים מתוך ארכיון המדינה הכוללים את דוחות המודיעין שהועברו לצבא הבריטי במצרים ואת חליפת המכתבים ההיסטורית בין אלכסנדר אהרנסון לבנציון נתניהו
• הארכיון הציוני המרכזי