סוכן כפול או גיבור לאומי? סיפורו של רפעת אל-גמאל
רפעת אל גמאל נולד ב-1927 בעיר דמיאט במצרים, למשפחה מבוססת – אביו היה סוחר פחם מוכר. הוא גדל בסביבה שפתחה בפניו דלתות, למד אנגלית וצרפתית, והפגין מגיל צעיר כישרון משחק ושפות, אך גם נטייה לסיבוכים והרפתקאות.
בבגרותו הוא התקשה להתמיד בעבודה מסודרת. הוא עבד לתקופות קצרות כפקיד בחברת נפט, כדייל באוניות מסחר, והתגלגל בין מצרים, אנגליה, מרוקו ואיטליה. לאורך כל השנים הללו הוא החליף זהויות, השתמש בדרכונים מזויפים והסתבך שוב ושוב עם החוק – ממעשי הונאה קטנים ועד בעיות עם המשטרה באירופה.
התפנית הגדולה התרחשה בתחילת שנות ה-50, כשנעצר בבית משפט במצרים בעקבות הונאה כספית. המודיעין המצרי זיהה מיד את הפוטנציאל: אדם בעל מראה אירופאי, שולט בשפות, בעל יכולת משחק גבוהה, חסר שורשים יציבים – ובעיקר אחד שנמצא במצוקה משפטית. העסקה שהוצעה לו הייתה חד-משמעית: מאסר ממושך, או התגייסות למשימת ריגול אסטרטגית בלב ישראל.
אל גמאל בחר בריגול. המודיעין המצרי העביר אותו הכשרה אינטנסיבית שנמשכה כחצי שנה. ההכשרה כללה לא רק טכניקות מילוט, בַּלְדָּרוּת וצילום, אלא לימוד מעמיק של היהדות – מביקורים בבתי כנסת בקהיר, דרך לימוד תפילות ומנהגים, ועד שליטה בהיסטוריה הציונית. נבנתה עבורו סגירת מעגל מושלמת תחת הזהות “ז’אק ביטון” – יהודי יליד מצרים בעל אזרחות צרפתית. כדי לתרגל את הסיפור, הוא נשלח לשהות קצרה באיטליה, ומשם, בשנת 1955, עלה לישראל.
עם הגעתו לארץ, ז’אק ביטון התמקם בתל אביב והציג את עצמו כאיש עסקים בעל ממון. הוא פתח סוכנות נסיעות ברחוב ברנר וחברה למסחר, והחל להתערבב בחברה הגבוהה של תל אביב באותן שנים. המראה האופנתי שלו, הגינונים האירופאיים והכסף שהציג הפכו אותו לדמות מוכרת בבתי הקפה הנחשבים ובאירועים חברתיים.
אלא שהסיפור קרס די מהר. המעקב אחריו לא החל ממבצע מודיעיני מבריק, אלא מתוך חשד עסקי: שותפו הישראלי לעסקים שם לב שהשותף החדש שלו מרבה לנסוע לחו”ל ללא סיבה נראית לעין, מחזיק בסכומי כסף בלתי מוסברים, ומתנהג בצורה מחשידה. השותף פנה ישר לשב”כ. מעקב משותף של השב”כ והמוסד חשף מהר מאוד את המפגשים של “ז’אק ביטון” עם המפעיל המצרי שלו ברומא.
במקום לעצור אותו ולהביא לחשיפתו, הוחלט בשב”כ להציע לו עסקה הפוכה: להפוך לסוכן כפול. במסגרת מבצע “יתד”, אל גמאל המשיך לחיות בתל אביב ולנהל את עסקיו, אך כל ידיעה, מברק או דיווח שהעביר לקהיר עברו קודם לכן תחת עינם הפקוחה של אנשי המודיעין הישראלי. במשך כעשור הוא הזין את המצרים בדיוק במידע שישראל רצתה שיידעו.
בשיווק מחדש של זהותו, בשנות ה-60 המאוחרות, הוא עזב את ישראל, עבר לאירופה והתיישב בגרמניה תחת זהות של איש עסקים. שם נשא לאישה את ולטרוד, אישה גרמנייה, והקים עמה משפחה.
רפעת אל-ג’מאל ביום נישואיו לגרמנייה ולטרוד ביטון, שנת 1963. קרדיט תמונה – AlJazeera.net
גם אחרי מותו ב-1982 ממחלת הסרטן, הפער בין התפיסות נשאר עצום. במצרים הפכו אותו למיתוס לאומי. ב-1988 שודרה במצרים סדרת הטלוויזיה “ראפת אל-הג’אן”, שהציגה אותו כגיבור על שחדר לצמרת מפלגת מפא”י, התיידד עם שרים ואלופים והביא למודיעין המצרי את סודות המדינה.
מעריב, 25 מאי 1988 קרדיט תמונה- הספריה הלאומית לישראל
אלמנתו, ולטרוד, התראיינה לעיתונות באותה תקופה (כפי שפורסם בכתבה במעריב מאי 1988) וסיפרה שבעלה שמר על הסוד עד סוף ימיו, ורק בסמוך למותו גילה לה את זהותו האמיתית כמרגל מצרי.
מנגד, בקהילת המודיעין הישראלית – ובראשה איסר הראל – דחו את הנרטיב המצרי מכל וכל, והבהירו כי המיתוס המצרי נבנה על פנטזיה: אל גמאל אמנם היה סוכן מוכשר, אך הוא נחשף בתחילת דרכו והופעל עד תום ככלי שרת בידי המודיעין הישראלי.
אלי כהן במקום מגוריו בדמשק, 1963 קרדיט תמונה – ויקיפדיה
הקשר למרגל שלנו בדמשק אלי כהן ז”ל
בנקודה הזו אי אפשר שלא להזכיר את הקשר למרגל שלנו בדמשק, אלי כהן ז”ל. התיאוריה לפיה רפעת אל-גמאל (ז’אק ביטון) הוא זה שחשף את אלי כהן נחשבת בישראל ובעולם המחקר לנרטיב מצרי מופרך והונאה תעמולתית, שנועדה להאדיר את הביון המצרי ולשקם את כבודו. הטענה המצרית היא שביטון זיהה את אלי כהן בתמונה שצולמה בסוריה, לצד צמרת השלטון או בקו החזית, ודיווח על כך למפעילים שלו בקהיר.
אלא שהעובדות בשטח מספרות סיפור אחר לגמרי. אלי כהן נחשף על ידי המודיעין הסורי בעקבות איכון טכנולוגי של שידורי המורס התכופים שלו מדירתו בדמשק, כשהסורים נעזרים בציוד רדיו סובייטי חדיש שביצע הדממת רדיו כללית בעיר וכך איתר את השידור בזמן אמת. מעבר לכך, ביטון ואלי כהן מעולם לא הכירו במצרים ולא התקיימה ביניהם שום היכרות מוקדמת. והנקודה הקריטית ביותר היא שביטון פעל בישראל כסוכן כפול תחת שליטה מלאה וקפדנית של השב”כ במסגרת “מבצע יתד” – כל פיסת מידע שהוא העביר למצרים עברה סינון ופיקוח ישראלי, ולא היה לו שום סיכוי להעביר מידע מופלא כזה ללא ידיעת מפעיליו. הניכוס המצרי של חשיפת כהן נולד בדיעבד, כחלק מלוחמה פסיכולוגית ותעמולה של ימי המלחמה הקרה.
עד כמה המיתוס המצרי רחוק מהמציאות?
מספיק להסתכל בערך שלו בערבית. שם, תחת השם הבדוי “ראפת אל-הג’אן”, מיוחסת לו אפילו אספקת התרעה מוקדמת ומדויקת על מועד פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973 – זאת למרות שבפועל הוא עזב את ישראל כבר בשנות ה-60 ולא היה מעורב באיסוף מודיעין בארץ באותן שנים.
הערך בערבית גם מספר שרק לאחר מותו, כשנחשפה הסדרה בסוף שנות ה-80, המדינה המצרית הרימה אותו למעמד של “שהיד” וגיבור לאומי, והנשיא מובארכ העניק למשפחתו עיטורי כבוד.
הקולנוע במצרים
כדי להבין עד כמה המאבק התודעתי הזה עמוק, לא צריך להסתכל רק על מסמכי מודיעין – מספיק להסתכל על מסכי הקולנוע במצרים.
התעשייה הקולנועית המצרית שימשה לאורך השנים כזרוע הפרופגנדה והנרטיב של המודיעין המצרי. כשנוח להם, הם מייצרים מיתוסים מוחלטים. בסדרה ובסרטים על רפעת אל-גמאל (“ראפת אל-הג’אן”), כמו שכבר כתבתי בפיסקה מוקדמת – האיש מוצג כגיבור-על מונומנטלי שחדר לצמרת הישראלית, בעוד שבישראל, כידוע, הוא נחשף במהירות והופעל כסוכן כפול במסגרת מבצע “יתד”.
אבל המבחן המעניין באמת של המנגנון המצרי קרה דווקא מול פרשת אשרף מרואן.
בסרט המצרי “משימה בתל אביב” (בכיכובה של נאדיה אל-ג’ונדי), שנעשה עוד לפני מותו של מרואן, נחשפת המבוכה של המשטר. הסרט, שמקביל כמעט אחד לאחד לסיפורו של מרואן – מהפנייה לשגרירות באירופה, דרך הקשר הבלתי אמצעי עם ראש המוסד ועד חשיפת הברחת טילי הסטרלה באיטליה – מנסה להלך על חבל דק. הוא לא מציג את הדמות כסוכן מצרי מתוכנן מהרגע הראשון, אלא כמי שגויס תחילה על ידי המוסד, התחרט, הסגיר את עצמו למצרים, והפך לסוכן כפול ששטה בישראלים.
הפתלתלות הזו בקולנוע המצרי מראה עד כמה המשטר בקהיר התקשה להסביר לציבור שלו איך צמרת השלטון והמודיעין שלו הייתה פרוצה. בעוד העיתונות הלבנונית, למשל, תקפה בציניות את המודיעין המצרי על כך שמרואן העביר לישראל תוכניות מלחמה ומידע זהב ללא שום הטרדה, התרבות המצרית נדרשה לייצר פילטרים דרמטיים כדי לשמר את המסר הביטחוני: “אל דאגה, המודיעין המצרי תמיד שולט בעניינים.”
קרדיט תמונה ומקור – ישראל היום
הדילמה המבצעית של הדיסאינפורמציה
אי אפשר לדבר על הונאה מודיעינית בלי לגעת במחיר הכבד שלה – בדילמה הבלתי נמנעת של הדיסאינפורמציה. אברהם וולפנזון, איש השב”כ שהיה אחראי על ניסוח הידיעות והזנתן לסוכנים הכפולים, תאר בדיוק את המנגנון הזה: כדי שהמצרים יאמינו לסוכן כמו ז’אק ביטון ויבלעו את השקרים הגדולים, ישראל הייתה חייבת להזין אותם במודיעין אמת איכותי וברמה הגבוהה ביותר. דוגמה מובהקת לכך הייתה כשישראל העבירה למצרים דרך ביטון את הידיעה שבן-גוריון עומד לפטר את משה שרת – מידע רגיש כל כך שאפילו שרת עצמו עוד לא ידע עליו בשעת העברתו. כשהפיטורים התרחשו שבועיים לאחר מכן, מעמדו של ביטון אצל המודיעין המצרי הפך לבלתי ערעור.
זה היה המחיר הישיר: תשלום במידע פנים רגיש ביותר כדי לבנות אמינות. אלא שהאמינות הזו היא בדיוק מה שאיפשר את ההונאה של 1967. ערב מלחמת ששת הימים, ביטון מכר למצרים שהתכנית הישראלית מתמקדת בכלל במהלך יבשתי. המצרים בלעו את הפתיון, נערכו לגמרי לא נכון, וחטפו את המכה האווירית המוחצת שפתחה את המלחמה. המשחק הזה הופך למורכב עוד יותר כשמבינים שבאותן שנים הרוסים השתמשו בישראל כפתיון מול המדינות הערביות, והזינו את המצרים והסורים במודיעין שקרי על ריכוזי כוחות ישראליים בגבול סוריה – הכל כדי לשמר את התלות של ארצות ערב בבריה”מ.
הקשר ל – 7.10
עד כאן הסיפור ההיסטורי של האיש – אבל מי שרוצה להבין איך הדינמיקה הזו מתחברת לאקטואליה של היום, מגלה ששום דבר לא באמת השתנה.
ישראל ומצרים שזורות עמוק יחד בקהילת המודיעין עד עצם היום הזה, אבל מצרים לא פועלת מתוך רצון טוב טהור. היא מנהלת משחק מורכב ומחושב מול ישראל, חמאס והקהילה הבינלאומית, יש שיגידו – שהאינטרסים המצריים הם אלה שמכתיבים את הקצב והסיבה אולי נעוצה בהתמכרות שלנו ל”שקט”, או מאינטרסים שטרם התגלו לציבור.
כך או אחרת, יומיים אחרי הטבח של ה-7 באוקטובר, יצא דיווח בסוכנות הידיעות AP ואישור ב-ynet לפיו ראש המודיעין המצרי עבאס כאמל פנה בעצמו ללשכת נתניהו כעשרה ימים לפני המתקפה – והזהיר ישירות מאירוע חריג. בלשכת ראש הממשלה מיהרו להכחיש את הדיווח באופן גורף וקראו לזה פייק ניוז.
בדיון הציבורי שהתפתח בעקבות הפרסומים הללו נמתח הקו בין “אזהרה כללית” לבין “התרעה אופרטיבית”. אלא שההתמקדות בשאלה אם האזהרה המצרית כללה נתונים ממוקדים או רק אמירה כללית, מפספסת את הכשל העמוק יותר: העובדה שהדרג המדיני והביטחוני הישראלי בחר להישען לאורך זמן על המסרים המרגיעים שזרמו מקהיר, לפיהם חמאס מורתע, ממוקד בשיקום כלכלי ולא מעוניין בהסלמה.
מהצד השני, בתחקירים שנערכו לאחר מכן בשב”כ ובאמ”ן – לצד חשיפות של חמאס עצמו – עלתה תמונה של הונאה מודיעינית עמוקה. חמאס הפעיל רשת של סוכנים כפולים והזין את מערכת הביטחון בדיווחים שקריים. בליל ה-6 וה-7 באוקטובר הגיעו אל השב”כ דיווחים ממקורות אנושיים שתיארו מצב שגרה מלא ברצועה – אותם “סימנים מרגיעים” ששיבשו את הפרשנות וגרמו לדרג הביטחוני להניח שמדובר בתרגיל.
הבעיה המרכזית איננה רק “מי הזהיר ומי התעלם”. הבעיה העמוקה היא עד כמה המערכת הישראלית נשענה בעיניים עצומות על הנחות מרגיעות שזרמו אליה גם מבפנים וגם מבחוץ, והעדיפה את המסר המרגיע על פני המציאות שנבנתה בשטח.
על הזווית הזו בדיוק – ועל העיוורון הישראלי מול המערכת המצרית – היו לי שיחות מרתקות עם אלי דקל, איש אמ”ן לשעבר שחוקר את מצרים כבר 40 שנה. השיחות המלאות מפורסמות בערוץ היוטיוב של דרך המחשבה. אחת הטענות של אלי דקל – המצרים הרדימו אותנו, והדרישה שלו לחשוף את הפרוטוקולים והסטנוגרמות של השיחות החשאיות איתם כדי לראות איך הם מכרו לנו שחמאס רוצה רק דולרים ושקט.
לסיכום,
בסופו של דבר, מז’אק ביטון ועד אוקטובר 2023, הדינמיקה לא השתנתה. העיוורון הישראלי מעולם לא נבע ממחסור במידע, אלא בניתוח שלו.
מה מצריים מתכננת? הסכם השלום, סיני ורצועת עזה| אלי דקל- איש המודיעין
לצפייה בפרק – הקליקו על התמונה.
התפנית המפתיעה של מצרים – ואיך זה משפיע על ישראל ותוכנית טראמפ?
לצפייה בפרק- הקליקו על התמונה
מוזמנים להצטרף לאלפי המנויים הניוזלטר של דרך המחשבה – אחת לחודש כל המאמרים והראיונות הכי חדשים – יגיעו במרוכז לתיבת המייל שלכם- ללא תשלום – ניתן לבטל מתי שרוצים👇
להרשמה- הקליקו כאן.
רשימת מקורות והפניות
-
הראיון עם ד”ר אברהם וולפנזון: “הסוכנים הכפולים שהזינו את המודיעין המצרי”, אתר ישראל היום – https://www.israelhayom.co.il/article/403087
-
ארכיון עיתונות עברית היסטורית: כתבה על אלמנתו של רפעת אל-גמאל (ולטרוד), עיתון מעריך, 25 במאי 1988, מתוך אוסף הספרייה הלאומית – https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1988/05/25/01/?e=——-he-20–1–img-txIN%7CtxTI————–1
-
מחקר וניתוח מודיעיני: פרשת רפעת אל-גמאל ומבצע “יתד”, המרכז המלכתי להנצחה, למורשת ולמחקרי מודיעין (ע”ר) – https://www.intelligence.org.il/?module=articles&item_id=16&article_id=210&art_category_id=10
-
דיווחים עיתונאיים על אזהרת המודיעין המצרי (אוקטובר 2023): פרסומי סוכנות הידיעות הבינלאומית AP והדיווחים הנילווים באתר ynet.
-
מקורות חזותיים: תמונות ארכיון מתוך ויקיפדיה (אלי כהן בדמשק, 1963) וסריקות העיתונות ההיסטורית באדיבות הספרייה הלאומית לישראל.
- ערך ויקיפדיה בערבית: https://ar.wikipedia.org/wiki/%D8%B1%D8%A3%D9%81%D8%AA_%D8%A7%D9%84%D9%87%D8%AC%D8%A7%D9%86
